פריחת מוחות 33 – אליק אלחנן, ניו יורק

גיל: 34

מצב משפחתי: רווק

גדל והתחנך בירושלים

השכלה: אוני’ פריס 8  (מספר תארים בבלשנות וספרות צרפתית), אוניברסיטת ת”א (כמעט מ”א בספרות עברית).

שיוך אקדמי: אוניברסיטת קולומביה, ק"ק נ”י (דוקטורנט ב: Department of Middle East and Asian Languages and Cultures ו-The Institute for Comparative Literature and Society)

תחומי עניין ומחקר:
תחומי העניין והמחקר שלי חופפים במידה רבה: עברית ויידיש, שירה ופוליטיקה, ספרות ורדיקליזם. אני מתעניין מאוד בחיבור שבין שני הקטבים ובסיבות שבגללן החיבור הנ”ל נראה לנו כיום מופרך. הייתי שמח לראות יותר שירה בפוליטיקה – הוגו כתב: “אומרים שהמשורר חי בשמים/ ניחא, כך גם הרעם!”. אני מתעניין גם בכל הנובע מכך: אמנות מגויסת ואורגנית, רומנטיקה, בעיות זהות ושפה, סכיזופרניה וטרוף, סובייקטיביות, חסידות ומתנגדים, גליציה וליטא, כתיבה מאקרונית ומודרניזם, אלימות, קורבן ואובדן, חטא, מחילה או העדרה, כפרה ותיקון, פילוסופיה אידיליסטית וחרוז ומשקל.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד ו/ או חוקר/ת שאתה מעריך במיוחד:
אני מעריך במיוחד הוא אברהם סוצקעווער ז”ל שהלך לעולמו בקול דממה דקה בשנה שעברה. משורר מודרניסטי מהמעלה הראשונה שלא שכח מעולם את המטרה האמיתית של האמנות: לומר אמת על העולם ומתוך האמת הזו, כנגדה ועל אף המשתמע ממנה, ליצור דברים של יופי, לקדש את החיים ולא את המוות. באופן כללי אני משוקע כרגע באותו רגע פלאי שסוצקעווער היה אחד מאחרוני נציגיו – המודרניזם המהפכני של תחילת המאה העשרים במרכז ובמזרח אירופה שנתן לנו את העגמומיות של אדורנו, הניהיליזם של בנימין, האופטימיזם המופרע של בלוך שכולם מכירים אבל גם את חילול הקודש של מארקיש, הזעקה של אצ”ג, החריפות המלנכולית של מאקס עריק ועוד עושר רב כל כך, שדוגמתו לא נשוב ונראה.

אברהם סוצקעווער

ספר על המחקר שלך:
אני עוסק בשאלות של אובדן וקורבן, בכאב שנובע מזהות מבוזרת ובמורך הלב שמוביל אנשים לנסות ולאחדה. בנרטיבים שאנשים ממציאים כדי לתרץ את הכשלונות שלהם. אני מתעניין פחות בסיבות הקונקרטיות שגרמו לאנשים לנטוש את תרבותם, שפתם ומשפחתם ולנסוע מעבר לים להמיט אסון על אחרים, ויותר בשקר שסיפרו כדי שיראה כאילו לא יכול היה להיות אחרת. אני מנסה לראות את הצמתים, להבין את המציאות של אז לאור המציאות של היום ולהפך. לטעון את החוויה הפוליטית של היום בקצת שורשים, טיפה ידישקייט, ולמוטט את הפנטזיה הציונית שרווחת גם בשמאל הרדיקלי,  זו של מחיקת הכתם היהודי, של אשליית האוניברסליות שכביכול משחררת אותנו מהעול של הישראליות או היהודיות, שמשחררת אותנו מהצורך לשלם את המחיר של אלה, ואז לגלות שאין בשורשים האלה ממש. שנולדנו מן הים (בתולה זכה בצדף או גוויה צבה, איך שבא) ושהטינופת שעלינו כולה שלנו.

למה אתה גר איפה שאתה גר?
אני מאוד אוהב את השכונה (וויליאמסבורג), מגוונת, תוססת, חיה, ואת הרחוב שלי. אני חי על התפר שבין קהילות, בין הנוקשות הסאטמרית והנינוחות הלטינית, עם מעט נרגנות פולנית פה ושם. בצפון שמי העננה של הניכור ההיפסטרי מזכירים שאוטוטו הכל הופך לאד. חוץ מזה דן ונעמה גרים ממש ליד.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם?
כישראלי אשכנזי מעולם לא חוויתי את הישראליות/יהדות שלי. אשליית הנורמליות של הלאומנות אמרה שאני אני. מה יש לחוות? מצד שני בגולה הדוויה, בה ישראלי משמעו יותר מסך כל הנורמליות שלי ויהודי זה יותר ממערכת פריווילגיות של גזע האדונים, אני מקפיד לחוות את הזהויות האלה כהתענגות פרוורטית. אני מקצין את המבטא, מחצין את השיער שבחולצה, ­מקפיד להיות גרוני, חוכך, יצרי וישיר. אני משתדל למלא את החלומות של כולם: ישראלי ליהודים – גולם שקם על יוצרו בדיסנילנד של הליבידו שישראל מהווה עבורם. יהודי לישראלים: הסיוט חוזר! מבטא אשכנזי ותלישות: גדל הזקן וצומחות הפיאות, ואף, שלא לדבר על האף! אבל בסופו של דבר אני חווה את הישראליות/יהדות כמו שנכון ליהודי: כמבוכה מתמשכת, מלווה ברגעים של בושה ולפעמים גם עצב עמוק.

אתה מתגעגע לישראל?
מאוד. יום יום שעה שעה. לא ברור לי למה ולא ברור לי לאן אבל הלב נשבר. אולי למקום שעשוי להיות אם הדברים שאני אוהב יגברו על הדברים שאני שונא. למקום בלי ניכור. נו, בלה ומופקרת אבל בכל זאת מולדת.

האם אתה חושב לחזור בעתיד לישראל?
איך עונים על שאלה כזאת? למרבה האבסורד כחוקר בתחום של הספרות העברית יש לי אפילו עוד פחות למה לחזור מאשר לאומללים אחרים במדעי הרוח. לעומת זאת אצל האמריקנים מחלקות לעברית ויהודים צצות כפטריות תחת גרב צבאית. אבל מצד שני… נראה. אם עד שאסיים רק ישימו אינטלקטואלים בכלא, אחזור ואנסה להיות מורה מן החוץ. מצד שני אם כבר ירו בהם ברחוב אני ארצה תקן בגילמן.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו"ל?
כן חד משמעית. היושבים מאחורי התנור באוניברסיטאות של סרחון, כסלון, כתריליבקה וחלם שמעו שמעבר לים יושבים רבנים גדולים וחכמים, דוברי אנגלית (!!) שרק מהם ניתן ללמוד לטעון ולהתפלפל, לסוב סביב קוצם של אובייקט וסובייקט, ולכתוב משפטים שאין להם התחלה ולא סוף, כל הכישורים שבלעדיהם לא ניתן לקבל עבודה בישראל. משונה, היית חושב שלזיין את השכל אפשר יהיה ללמוד אצלנו. באופן פרדוקסלי דווקא בחו”ל מעריכים את האוניברסיטאות הישראליות. אבל כבר כתב שטיינברג: “לך אהב את בנות הגוים… בנות ישראל הענוגות/ כשם שאוהבות -מציקות.”

באיזו מידה אתה מרגיש שהלימודים והחיים בחו"ל תרמו להתפתחותך המקצועית?
אני חושב שכל השאלות שאני עוסק בהן נובעות מהחוויות שלי בחו”ל. אין דרך טובה יותר להרוס זהות מאשר לעמת אותה עם הזרות שבתוכה, עם הפוטנציאל לאנונימיות. ואת הזהות הישראלית יפה ונחוץ להרוס. את השאלות שיש לשאול לדעתי, לא יכולתי להעלות על הדעת עד שהזהות שלי לא נפרמה בתפרים. מה זה ישראלי, מהו יהודי? מה המשמעות של הדברים האלה לחיים שלי ולמאבקים הפוליטיים שיש לנהל? למי אכפת? רק אחרי שעזבתי יכולתי להבין לאן אני רוצה לחזור ומה המחיר שכרוך בכך.

ספר בקצרה על אחד הפרויקטים שלך:
הפרויקט המחקרי שלי עוסק בקשרים שבין עברית, יידיש והמדומיין הלאומי. במחקר שכתבתי על רגע לא ידוע ודי חסר חשיבות בהיסטוריה הזאת בחנתי את נסיונו של ח.נ. ביאליק לתרגם לעברית את פישקע דער קרומער של י.ש. אברמוביץ', ניסיון שלא צלח. אבל בעקבותיו הסבא בחר לתרגם בעצמו ונתן לנו את "ספר הקבצנים" (את השם טבע ביאליק). אפיזודה שולית אבל דרמטית שבמרכזה עימות שייקספירי כמעט בין נעורים לזקנה, בין דרישתם של הראשונים שזו תקריב עצמה למענם ובין נסיונה העיקש של האחרונה להיאחז עוד בחיים. ביאליק מניח בתמימות קדושה שהיידיש (שהגיעה כביכול למלוא כוחה עם אברמוביץ' ופישקע) תניח ברצון את צווארה על המאכלת ותגיר את עסיס חייה אל תוך שפת העם המתחדשת. אצל ביאליק אין ספק שהיידיש תמות, וראוי שתמות. המטפורות "הטבעיות" של הלאומנות הרומנטית מאפשרות לו להאמין שהיידיש תמשיך לחיות בעברית המתחיה בתרגומו, תעניק לה מתכונותיה ועוד כהנה וכהנה שטויות פאנתאיסטיות. אברמוביץ' מצדו מבטל את ההבלים של תלמידו האהוב, ממציא כלאחר יד את השפה העברית ונותן לנו אחת היצירות המודרניות המורכבות והיפות בשפתנו.

יעקב שטיינברג

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?

אני כותב עכשיו של שירתו של יעקב שטיינברג בעברית ויידיש. משורר מיוחד וחריף שנעלם. הוא כתב בשתי השפות ואחרי שהיגר לפלשתינה לא כתב עוד מילה אחת ביידיש או על יידיש. אני רוצה לבחון מספר דברים בסיפור הזה אבל בגדול מדובר באותה בעיה: על היידיש למות כדי שהז'יד יהפוך לעברי. בניגוד לביאליק הרומנטיקן שטיינברג לא יכול להאמין בטבעיות של הפרויקט הלאומי ומתמודד עם השאלה אחרת. אין לי שום כוונה לומר שבעצם הוא היה נגד ולחשוף דפוסים של התנגדות נסתרת בתוך הפרקטיקה של חיי היום יום וכך לנקות עוד נפש בישראל מהפדיחה הציונית. הוא לא היה נגד. נהפוך הוא. עם זאת, ההסבר שהוא נותן לעצמו על מעשיו הוא מרתק, מזעזע ומסעיר, ולא להאמין, סקסי.