בשבועות האחרונים ניטש קרב מאסף על מרחב המחייה של האמנות הישראלית. הדחתה של אופירה הניג מהניהול האמנותי של תיאטרון אנסמבל הרצליה, על ידי ראש העיר הרצליה יעל גרמן, היא בשורה מדאיגה לכל מי שרואה בצריכת אמנות הכרח קיומי, ולא רק אפשרות למימוש זמן פנאי על ידי אינטרסים מסחריים.
הניג, אחת הבמאיות המקוריות והמעניינות שפועלות בתיאטרון הישראלי בעשור האחרון, תעזוב את תפקידה בסוף השנה כיוון שלטענת הרשויות האנסמבל שבראשותה לא עמד ביעדים תקציביים, משך צופים מעטים להצגותיו, ובבחירותיו האמנותיות פנה לקהל מצומצם ואליטיסטי ולא לרוב משלמי המיסים בהרצליה, שמימנו חלק מאחזקתו. הדחתה של הניג עוררה הדים בקרב קהילות של אמנים ויוצרים, ורבים מהם פנו בעצומה לגרמן, שתשקול בשנית את החלטתה.
מתוך "מפגש באינסוף" - הפקה של אנסמבל הרצליה בבימוי דורון תבורי. ברקע: עבודת וידאו של יוחאי אברהמי, מתוך ההצגה
ההנחה כי גם תיאטרון הוא גוף שמגלגל כסף – ציבורי או פרטי – וכי עליו לייצר התקדמות עסקית, אינה תלושה כמובן. ובכל זאת, דומה שהספֵירה הציבורית בישראל, שייסורי הגסיסה שלה ניכרים לעין בתחומים רבים (הערוץ הראשון הוא הנורה האדומה הגדולה ביותר), מתעלמת מהמתח המסחרי הסמוי שמייצרת עבודת אמנות שאינה כפופה לצרכים שיווקיים, אלא נותנת דרור למצפונו של האמן.
הניג, בעבר המנהלת האמנותית של תיאטרון החאן בירושלים והמנהלת האמנותית של תחום התיאטרון בפסטיבל ישראל, הצליחה לייצר בהרצליה תיאטרון אינטלקטואלי חף מחנופה, שאינו מצמצם את הרפרטואר שלו למולייר, שייקספיר וארתור מילר, אלא חושף גם מחזאות בת זמננו מרחבי העולם, שמעוררת מחשבה ולעתים אינה קלה לעיכול. הפקות האנסמבל לא פיזרו כספים מיותרים על תפאורה מתקתקה, אלא השקיעו בעיקר בתרגום משובח ליצירות, בצוות שחקנים מגובש ובשיתופי פעולה עם התיאטראות החשובים בעולם, כמו השאובינה בברלין והברביקן בלונדון. אלא שכמו במקרים רבים של יוצרים אוונגרדיים – מכל התחומים – ההערכה האמנותית לה זכה האנסמבל במדינות זרות עלתה על התהודה שהשיג בישראל.
יותר מהישגיו על הבמה, המודל שהציע האנסמבל הוא התרומה האמיתית להתנהלות האמנותית שאולי – מי יודע – תהיה פה ביום מן הימים. לפי מודל זה, תפקידה של התמיכה הציבורית, היא ולא אחרת, הוא לסייע ליצירה לא מסחרית להתקיים במרחב שמקדש יותר ויותר את צרכיהם של ההמונים. היצירה המסחרית, לפי גירסה הגיונית זו, מסתדרת לבד, תודות למערכת משומנת של יחסי גומלין עם גופים מסחריים, מכבש יחסי ציבור, וכמובן בחירות אמנותיות שפונות למכנה משותף רחב ככל האפשר. עם זאת, חשוב לציין שצרכיהם של אותם "המונים" לא תמיד ברורים לקברניטי התרבות.
ישנן דוגמאות רבות ליצירות אמנות שהשילו מעליהן את עול האסקפיזם והגיעו לקהל הרחב. להקת המחול "בת שבע" צעדה בדרך חתחתים במשך עשורים רבים, ואף צונזרה בלבושה בחגיגות היובל למדינה, עד שהפכה למותג ישראלי מצליח שמושך לאולמות המחול גם עמי ארצות סקרנים; ספרים רבים – מהרומנים התובענים של זבאלד הגרמני ועד הפרוזה החידתית והמרתקת של יואל הופמן – הופכים לרבי מכר בחנויות על אף ההבנה כי לא כל קורא יצלול לעומק משמעותם; על השגשוג המתמשך של המוסיקה הקלאסית, ובראשן מופעי האופרה ההמוניים, נכתב כבר לא מעט. כל התופעות האלו התאפשרו תודות לשיווק ומיתוג נכונים, התעקשות מערכתית להציג את היצירות, ויותר מכל – בזכות אורך רוח משמעותי. בניגוד להתרחשות האחרונה באנסמבל הרצליה, היושרה והחופש האמנותיים של היוצר נותרו תמיד מחוץ לתחום ההתערבות.
תרבות גבוהה ותרבות נמוכה אינן חייבות להיאבק זו בזו. יש לשתיהן די מקום. אלא שכדי לאפשר להן לצעוד במסלולים מקבילים יש להבין את הצרכים של כל אחת, ולא לצפות מהן להיות מי שהן אינן.
