לסגת עד לדבר עצמו

הדר גד מביטה במהותם של הדברים מולה. ציוריה הריאליסטים הם תקריבים דקדקניים של פריטים ומראות המרכיבים את חיינו בשתיקתם ונושאים את עקבותינו בתוכם. הציורים דוברים את הרבים מתוך קולו של היחיד, קולה של האמנית, קול פרטי ושקט שעולה ומתהווה בעקבות המבט. בתנועה אטית עובר מבטה מפרט אל פרט: מסלע לעלה, מצינור נשכח לשורש עץ עתיק-יומין, מקצה מצבה לשפתו של עציץ חרס בודד. במהלך התנועה, שמתרחשת בפלטת צבעים מונוכרומטית, הופך הגשמי למופשט ואזי חוזר שוב לחומר.

"מתוך הידע של תנאי חיינו כפי שהם אנו שואבים את הכוח לחיות ואת הטעם לחיים", כתבה סימון דה-בובואר, ומילים אלה, כתובות בכתב-יד קטן על פתק שתלוי היה לפני שנים אחדות על הקיר בסטודיו של הדר גד, מבטאות את האופן שבו מתחקה האמנית אחר תנאי חייה דרך פעולת האמנות. בעבר היה זה בסדרת ציורים שהתמקדו בחפצים היומיומיים ביותר – מברשות שניים בכוס זכוכית, תחתונים זרוקים, מאפרה, צלוחית עם תיונים משומשים, כלים מלוכלכים בכיור. החפצים הפכו בציורים לאתרים של זיכרונות, כאבים ושמחות פרטיים המכילים בקרבם את חוויותיהם של אנשים באשר הם. כך גם בסדרת ציורים אחרת שלה מלפני שנים אחדות שעסקה בחפצים טריוויאלים לכאורה אך סמליים, כמו מלחיית מלח-ים שעליה נכתב "מלח הארץ", מגש מזרח-אירופי ועליו שטרות ומטבעות, קרטון חלב וצנצנת דבש מפרדס-חנה המונחים על מפת ישראל קטנה, מנות גפילטע פיש נתונות בצלחות חרסינה, קומפוזיציות של ביצים ופיסת-בד לבנה בעלת אמרה של שני פסים כחולים דקים. העבודות כולן היו אירוניות וליריות בו בזמן, ויצרו דיוקן ל"ישראליות" דרך "אני" מדויק ושנון.

הדר גד - ציור

לפני כחמש שנים החלה הדר לצייר בבית-הקברות של קיבוץ עין חרוד, המקום שבו נולדה. בבית-הקברות קבורים סבה וסבתא אריה גד ואסתר בודקו, אחותו של הצייר יוסף בודקו. "בית הקברות הוא המרחב הגבולי, הלימינלי שקבעה החברה, מתחם שנועד לבצר את ההבחנה בין מוות לחיים, מה שהיה ומה שהווה – מתחם בנוי שמשרטט סדר על-פני תהום, גוש, חלקה, שורה", כתבה גליה בר-אור בטקסט שליווה את תערוכתה של הדר גד במוזיאון עין-חרוד בשנת 2009. את המרחב הציבורי המוסדר הזה הופכת הדר לשלה. את סיפורי החיים האישיים השמורים בבית הקברות ועמם הזיכרון ההיסטורי והאובדן כמו גם אידיאלים מתערערים של התיישבות, חלוציות והקרבה, היא פורשת לנוכחות היומיומית שלה במקום, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה. כל פעם, בהגיעה, היא רושמת את המקום בצבעי-שמן באינספור רישומים, שדרכם היא רואה את בית-הקברות מחדש, בוראת אותו כמרחב של התהוות ושל התפוררות, של צמיחה ושל מוות.

ההיות-שם המתמשך שלה במקום הטעון הזה מאפשר לה לכונן התבוננות אחרת המתהווה לא רק במרחב אלא בזמן. התבוננות זו מצליחה ללכוד את המפגשים הזעירים והחמקמקים ביותר שבין סלע לזרד יבש, בין אבן לעלה-כותרת של רקפת לפני נבילתו, בין רגב-אדמה אחד למשנהו. העבודות פורשות מבט המופנה על-פי רוב כלפי מטה, כלפי האדמה. הוא תר אחרי הנגיעה בחומר עצמו – שבו כלוא האור, בו כלואות רוחם ונפשם של אנשים. כל נגיעה מפרקת אותו עוד ועוד עד לכמעט הפשטה של כתם ומקצב. ואולם רק כמעט. הפירוק איננו מוחלט. החומר אינו מאבד מאחיזתו ומאינסופיותו. הוא איננו יכול, שכן טמונות בו תחושות של ייאוש וחורבן לצד חיות רוחשת ללא הפסק. חוסה לסמה לימה, המשורר הקובני, כתב בשירו "לסגת" מ-1972: "אֲנִי נָסוֹג עַד שוּלֵי הָאֶבֶן,/ שָם הִיא מִסְתַּיֶמֶת בְּעֵינַיִם מֻשְאָלוֹת/ וְשִמְשִיוֹת. פְּקִיחַת הָעֵינַיִם שוֹבֶרֶת לִשְנַיִם./ אֲנִי נָסוֹג עַד לַמָּקוֹם שֶהָאֶבֶן נִסְגֶּרֶת."*. בציוריה מבקשת הדר גד לסגת עד לדבר עצמו, עד לגשמיותו הנידונה לכלייה. הנסיגה מחייבת פקיחת עיניים מתמשכת המאפשרת לדעת את תנאי החיים דרך האמנות.