ניתוח פלסטי

הנהלת מוזיאון ת"א חיפשה כוכב בינלאומי שיעניק מעט ברק עכשווי וגלובלי לקירות הבטון האפורים של המוסד. שורת אוצרים מרחבי העולם נחתה פה בחודשים האחרונים והמריאה כלעומת שבאה, איש איש וסיבותיו עימו. לבסוף נבחרה סוזן לנדאו – לא בדיוק כוכבת בינלאומית אך בהחלט אוצרת מעודכנת המזוהה עם אמנות עכשווית במובן הביאנלי של המילה, שבוודאי תייבא למוסד את השיק הסקסי של מקרני דיוידי משוכללים ונסתרים בחדרי הקרנה אפלים ותנער מעט את הדימוי השמרני והמיושן שדבק בו בתקופת שלטונו של פרופ' מוטי עומר. בשנות עבודתה במוזיאון ישראל לקחה לנדאו חלק בהקמת מנגנוני רכישת אמנות לאוסף המוזיאון, ויתכן שתנסה להוביל מהלכים דומים שיעשירו גם את אוסף האמנות הישראלית והבינלאומית של מוזיאון ת"א. בנוסף יש לקוות כי המדיניות האוצרותית החדשה לא תפגע בהצגת הרטרוספקטיבות ההיסטוריות – פרויקטים שלאף מוזיאון מלבד שני המוזיאונים הגדולים אין את האמצעים להפיק, והיוו את נקודת האור הכמעט יחידה במקום בשנים האחרונות.

כמי שעבדה במשך עשרות שנים במוסד גדול, נראה שלנדאו תוכל לספק להנהלת המוזיאון את מה שביקשה – מתיחת פנים שלא תפגע במנגנון המקיים אותה. אולם מקור בעיותיו של מוזיאון ת"א טמון באיבריו הפנימיים, וכל עוד אלו ימשיכו לתפקד ללא שינוי ספק אם העומדת בראשו תוכן להעניק לגוף החולה יותר מטיפול קוסמטי. לנדאו נכנסת למוסד במשבר. היא תעמוד בראש מוזיאון שעוד בתקופה ששטחו היה קטן בחצי נאבק בקשיים תקציביים. מוזיאון שבניינו החדש, התובעני והנוצץ מתוחזק ע"י צוות עייף ומצומצם. מוזיאון הסובל מבעיה תפקודית ארוכת שנים, פועל יוצא של החלטות שנויות במחלוקת ומעורבות יתרה של בעלי אינטרסים במדיניות המקצועית של המוסד. מוזיאון שנטרל את עוקצה של העשייה האמנותית ורוקן את תפקידיו המוזיאליים מתוכן, הפנה עורף לקהילת האמנות המקומית, התעמר בעובדיו וכמעט חיסל את מרכז החינוך שלו, והציג שורה ארוכה של תערוכות מביכות שהסיבות להצגתן מעוררות לכל הפחות תמיהה.

סוזן לנדאו (צילום: רפי רדובן)

בפני לנדאו עומדים אתגרים רבים שלא ברור אם וכיצד תיענה להם. בנוסף לטיפול בבעיות שהוזכרו היא צריכה לבטל או לצמצם את תערוכות הפרס ותערוכות ה"חסות" שהשתלטו על אולמות המוזיאון בשנים האחרונות (מוטב להמירן ברכישת עבודות מן האמנים הנבחרים), ולקדם את יישום הסעיפים המופיעים בעצומת אנשי האמנות שהוגשה לראש העיר בקיץ. בין השאר ניתן למצוא בעצומה דרישות להגבלת משך הקדנציות של ראשי המוסד, הבטחת נציגות של אנשי מקצוע בוועדות מינויים, הבטחת נציגות של קהילות מודרות, עיגון מחוייבותו של המוזיאון לתמוך באמנות שאינה יכולה לקבל במה במסגרת שדה האמנות המסחרי, קביעת תקנון אתי המגביל את מעורבות ההון פרטי בקביעת המדיניות האוצרותית של המוזיאון, הסדרת תנאי העסקה הוגנת לכל עובדי המוזיאון ובכלל זה קביעת תשלום לאמנים/ות המציגים/ות את עבודתם/ן במקום, ולבסוף – קביעת אחה"צ אחד בשבוע שבו תותר הכניסה למוזיאון בחינם, כנהוג ברוב המוזיאונים הגדולים. טיפול בנושאים אלו עשוי לקדם את הרלוונטיות, העניין והתעוזה של המוזיאון לא פחות – ואולי אף יותר – ממסעות שופינג בפסטיבלי אמנות נוצצים ברחבי העולם.

על מנת לקדם את המהלכים הללו תזדקק לנדאו לשיתוף פעולה הדוק עם הועד המנהל שמינה אותה. זו לא תהיה משימה פשוטה, קל וחומר עבור מי שלא ביצעה על כה תפקידים ניהוליים. לנדאו נבחרה לתפקיד ע"י ועדת איתור שנויה במחלוקת. בראשה עמד סגן יו"ר הדירקטוריון עו"ד חיים סאמט, שעל מידת התאמתו לתפקיד חבר בהנהלת מוסד תרבות כבר נכתב פה בעבר. לצדו ישבו בועדה ד"ר רון פונדק, עו"ד אלן בהרב (שנודע כמי שלעג בפומבי למורי מרכז מאירהוף כשנאבקו על פרנסתם ועל יכולתם לשמור על תפקודו של מרכז החינוך של המוזיאון), והאספנים והתורמים דורון סבג ועירית רפפורט, שישיבתם בועדה במקביל לפעילותם הפרטית במוזיאון העלתה חשד לניגוד עניינים. בשבועות הראשונים לפעולתה לא כללה הועדה אפילו איש אמנות אחד, אך בעקבות לחץ ציבורי צורף לחמשת החברים גם האמן עופר ללוש – מי שהוגדר ע"י רון חולדאי עצמו בפגישה עם פעילות ופעילי המחאה כ"פודל של מוטי עומר". על מנת להבין את גודל האבסורד ניתן לתהות האם יתכן מצב בו ועדת בחירת מנכ"ל לבית חולים ציבורי לא תכלול אפילו איש רפואה אחד, ובין חבריה ישבו יצרני ציוד רפואי ותרופות העושים עסקים עם המוסד.

תחת ההנהלה פעלה כל העת ממלאת מקומו של עומר הסמנכ"לית שולי כסליו, שנאלצה לסיים את עבודות הבנייה והקמת התערוכות בבניין החדש ולהגיע לטקס הפתיחה הגרנדיוזי על רקע מחאת אמנים מחד ואי ודאות באשר לזהות המנכ"ל העתידי מאידך. כסליו היא היא אשת ניהול מקצועית ומנוסה המכירה את בעיותיו של המוזיאון, אך היא גם חתומה לפחות על חלק מהן ונראה שאינה מודעת כלל לעומק המשבר בו שרוי המוסד. מאז הקיץ דחתה כמה בקשות להתראיין ולהשיב לטענות שהועלו במחאה, כאילו לא הייתה עובדת ציבור המחוייבת בדיון וחשבון על הנעשה במוסד הציבורי שהיא מנהלת. התבטאויותיה המעטות בתקופה זו עוררו תהייה אם אנחנו חיים על אותו כדור ומדברים על אותו מוסד. כך, באחת מישיבות ההנהלה שנערכו בקיץ העלתה כסליו הצעה להרגיע את המחאה באמצעות הרמת כוסית משותפת עם האמנים, כאילו הבעיה של מוזיאון ת"א אינה כל אותם מהלכים סמויים ומפוקפקים שחשדות לקיומם עלו לא אחת בשנים האחרונות וכל אותן תערוכות בזיוניות שהוצגו במקום, אלא העובדה שלא הזמינו את גרבוז לקפה.