כך נפתרת לה בעיה חברתית באמצעות מגפות
כתיבתו של יוזף רות יוצרת שילוב בלתי אפשרי לכאורה בין סרקזם לחמלה. בלשון מושחזת ועם זאת הומניסטית הוא מצליף ללא רחם, לא פעם מתוך אהבה, בכל קבוצה וקבוצה.
לפעמים יותר קל ככה, לייחל ממרחק
בספרו הרביעי "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש", נכנס אסף שור לטריטוריה חדשה. לא עוד סיפורים סבוכים המתחוללים בנפשן של דמויות הלכודות בעימות פנימי, מותחות את גבולות הלגיטימציה החברתית וקורסות אל תוך הסדק הנפער כמעט באחת בין האדם לעולם ובין הספרות למציאות, אלא רומן משפחתי קלאסי עם אבא, אמא, ילד וילדה, חיית מחמד ומעטפת כמעט מושלמת...
אחדות הניגודים
כמו אצל רבים בשדה האמנות המקומי, גם אצל יגאל צלמונה נעלמים באחת המושגים מורכבות, היברידיות ודיאלוגיות כאשר הדבר נוגע בקודש הקודשים החילוני-מודרניסטי. יחד עם זאת קטלוג התערוכה שאצר למיכה אולמן, מהווה תרומה מחקרית חשובה למדף ספרי האמנות הישראלית.
הארה בכוס תה
"כוס התה שלי", ספר ילדים שכתב דרור בורשטיין ואייר מאיר אפלפלד, מכיל עקרונות בודהיסטיים, מציג יחסים לא שגרתיים בין טקסט לדימוי ומבקש מהקוראים סוג של מעורבות.
בגוף אני מפעילה
מעטים הם תחומי האוונגרד החברתי-תרבותי בעת המודרנית שבהם השתתפה האמנות באופן כה בולט, מוצלח ומשמעותי בכינון וביצירת השיח כמו בתחום הפמיניזם. ספר חדש דן במקומו של הפמיניזם באמנות האמריקאית בשנות ה-70.
ערעור מתמיד על מבני הזהות הלאומית
דוד טרטקובר כבר מזמן איננו "מעצב כרזות", אלא אמן מושגי שצמח בתפר שבין האמנות המושגית והאמנות הפוסטמודרנית.
כוחה של איקונוגרפיה
גם אם מדובר בהתרסה ביחס למיתוס, פעולת החשיפה והגילוי של אופן ההיסמכות של אמנים על תקדימי העבר היא תרומה תרבותית חשובה. על קטלוג התערוכה "הנמרודים החדשים".
עולם רחב ידיים שאורותיו לא האירו דבר
הקיום היהודי של גיבורי סיפוריו של ברנרד מלמוד אינו אלא "גבולות גזרה" שתוכנה אינו ברור ותכליתה אינה ידועה. זוהי יהדות של פני השטח - הלכה ללא אגדה וחוקים נטולי אהבה.
"כמה נאיבים אנו יכולים להיות כלפי אמונותיהם של אחרים"
בספרה "טוהר וסכנה" עוסקת האנתרופולוגית הבריטית מרי דגלס בשאלה מדוע מייחסת התרבות לדברים מסוימים חשיבות עד כדי קדושה, בה בשעה שדברים אחרים נחשבים כה מזוהמים עד כדי כך שמוטל עליהם טאבו. דוד שפרבר מסביר איך כל זה קשור לאמנות.
רישום רפואי
על פניו ספרה של אילנה ברנשטיין "בקשתה האחרונה" הוא ספר פשוט וישיר מאד, אך יש לו גם "נוסעת סמויה".
על גבול הכתיבה
הספרות והשירה משמשות כציוני הדרך של "נופל מחוץ לזמן". הן הממקמות את סיפור השכול הקושר את תהליך האבל במעשה הכתיבה באופן בלתי ניתן להתרה, במרחב טראומתי שגיבוריו, רובם ככולם, עוסקים בסיפורים.
חובת השיבה
ספרו החדש של גדעון עפרת "השיבה אל השטעטל", מנכס מחדש עולם יהודי מודחק, מגלה עד כמה הוא נוכח באמנות למרות הניסיונות העיקשים לדחקו לשוליים, ומרים תרומה יחודית לחקר השורשים העמוקים של האמנות הישראלית.
בית הספר הפנימי
בתחילת דרכו כארכיטקט הוזמן ויטו אקונצ'י לתכנן סככה להסעות לבית ספר יסודי בפניקס, אריזונה. הוא הציע לפוצץ את בית הספר. זאת אומרת – לא ממש.
אדישותו של "בעל הבית"
"כדי שהמדינה הנאצית תשגשג לא נדרשו האזרחים אלא לשתף פעולה ולהקפיד על הכרה ברורה באינטרסים האישיים שלהם ועל אדישות עמוקה לסבלם של אחרים". על ספרו של ההיסטוריון איאן קרשו "היטלר, הגרמנים וה'הפתרון הסופי'".
הפנים הכלואות במיכל
רומן מעמדי-חברתי שכמעט אינו יוצא מגבולות בית אחד, סיפור אהבה טלנובלי שברוב הזמן חסר כל קשר אינטימי, מותחן ללא תעלומה וללא בלש וסיפור אירוטי עם מעט מאד סקס. על "זעם" - ספרו של הסופר הארגנטינאי סרחיו ביסיו.
פריט הולך ונעלם
שתי מונוגרפיות חדשות של יחזקאל ירדני וראובן ברמן קדים, מציגות את גוף עבודתם של האמנים הוותיקים וחושפות גם את הבעיות המאפיינות מחקרים הנעשים מחוץ למסגרות מחקר מקצועיות כמוזיאונים ואקדמיות.
על טלטול וסלסול
השאיפה שסרטיהם של יוסי עטיה ואיתמר רוז יהיו אסתטיים יותר, ושתצלומיו של שי קרמר יביעו עמדה פוליטית כלשהי, מחמיצה הן את האסתטיקה המיומנת והמחושבת של הראשונים והן את העמדה הפוליטית הברורה של השני. תגובה לגדעון עפרת.
"הרבה מילים – מעט תועלת. אבל אני אפיק מהן את המירב"
שֶל אסקילדסן הנורבגי כותב בלשון כמעט מונוטונית, ודווקא מתוכה מצליח לתאר ניכור ובדידות בדרך מקורית ומרגשת • ספרו, הסנונית הראשונה ששחררה הוצאת "סמטאות", הוא חריגה משמחת מהקו המוכר בתחום התרגומים לעברית.
הקוד של הארווי
משבר אינו כשל אלא יסוד בסיסי בכלכלה הקפיטליסטית. מה קורה כשכלכלנים מתעקשים לעודד שלושה אחוזי צמיחה בשנה, ואיך זה קשור לאמנות? על ספרו של דיוויד הארווי "מסתורי ההון".
גיחוך קטן למראה פרעה המבואס ששוכב בתחתונים
שני ספרים חדשים: רודולף ויטקובר על עקרונות הארכיטקטורה בעידן ההומניזם, ועיבוד של הקומיקסאי הידוע ר. קראמב לספר בראשית.
בגוף אני מציגה
שני ספרים חדשים: על מיצג, אמנות גוף והקשר בין דוד גרוסמן לויטו אקונצ'י, ועל אמנות המאה התשע-עשרה.
מצלמות כמכשירי עינויים
בסיכומה של פרשת אבו-גרייב איש לא הועמד לדין על רצח, אך חיילת אחת הואשמה בכך שצילמה גופת נרצח שמת בזמן חקירה.
תגובות אחרונות