סרטה התיעודי של נורית אביב "משפה לשפה" מציג דמויות ייחודיות ונושא מרתק, אך ההימנעות משימוש באמצעים קולנועיים מורכבים הופכת את הסרט ליצירה שניתן היה לסכם בכתב.
הדם על הנייר ברישומיה של עדי בר המוצגים בגלריה קונטמפוררי אינו פרובוקציה אלא טבעה של הישרדות, של מה ששורד כאמנות.
רוב היצירות המוצגות בתערוכת האמנות הספרדית בת-זמננו במוזיאון הרצליה מסתפקות בהרהור קלישאתי-חזותי המציב את עצמו במקום בטוח ומתרחק מכל עימות.
בציוריה של מאיה כהן-לוי ניכרת טוייה המתפתלת סביב האין, האבדן, גרעין הטראומה המובלעת ומחוללת את קיומו של הציור.
חרף בעיותיה, התערוכה של איזידור קאופמן במוזיאון היכל שלמה לאמנות יהודית מציעה למבקר הזדמנות נדירה למפגש עם יצירותיו של אמן יהודי חשוב שעבודותיו אינן מוצגות בד"כ במוזיאונים בארץ. לצדה מוצגת תערוכה קטנה מאוסף היסטורי של פריטים אנטישמיים.
בתערוכתה החדשה ממשיכה דיתי אלמוג להשיל עודפים מעבודותיה ומציגה ציור מינימליסטי ופרדיגמטי, אך מתקשה לייצר דיון החורג מהמובן מאליו.
המבנה הילדי בעבודותיה של שרון אייל הוא מה שמאפשר לה לפלוט בכל פעם אסתטיקה פשיסטית שמוגדרת כ"אינטואיציה", כשבעצם מדובר בחוסר מודעות טוטלית, שלעיתים הופך בעצמו למחווה יצירתית.
"באמצעות ערעור תוקפן של מערכות הסימנים והמוסכמות הידועות מראש מצליח שריף ואכד להעלות לדיון את שאלת הפערים בין התרבויות השונות במזה"ת ובישראל בפרט". על התערוכה "ZANGA ZANGA" בגלריה שלוש.
חרף נקודות הדמיון הרבות בין "המוזיאון של העכשווי" של קבוצת סלה-מנקה במרכז מעמותה ו"היונים של מוחמד ג'ולני" של מתן ישראלי בגלריה ברבור, אלו שתי תערוכות המבוססות על עמדות שונות בתכלית.
וויליאם ססנל מפתיע, גרהרד ריכטר מאכזב, פיפילוטי ריסט עוטפת וג'ורג' קונדו הורס. אלין אלג'ם חזרה מסיור אמנות בלונדון.
ביקור בתערוכה של ז'אק קתמור וקבוצת "העין השלישית" מעורר מחשבה על יכולתו של אוונגרד לשרוד מחוץ לסביבה ההיסטורית שלו, ועל הקשר בין תדמית אישית לדימוי אמנותי ובין דיבורים על חופש לניצול נשים.
הגר מיטלפונקט מציגה אדריכלות של שיירים, פיסול גרילה, חלל פתוח שנוכס שלא על מנת לייצר בעלות חדשה אלא בכדי לעשותו ציבורי, זמין ובר-קיימא.
תנועה, מחיקת גבולות וחיפוש מתמיד של העין אחר עוגן בין יסודות עמומים, הופכים את תערוכתו של יניב זלוף 'ארכיטיפ' לכזו שמעמידה את המתבונן בפני תהומות עמוקים.
מה לנו כי נלין על לימור לבנת בשעה שאפילו הצוות המקצועי של המוזיאון מתייחס לאמנות כאל דימוי אינסטרומנטלי ושטחי שמוצג במטרה להצדיק ולהסוות את האידיאולוגיה השלטת שאיפשרה את הצגתו. על התערוכה "Roundabout - פנים אל פנים" במוזיאון ת"א.
הדימויים המופיעים בעבודותיה של אלי אהרוני-כגן הופכים את בעלי החיים מיצורים נעימים למגע וצפייה לכאלו שאפשר לדון בתנאי קיומם.
כאמנים עלינו להיות יותר מדינתיים מהמדינה, מכיוון שהמדינה עצמה התנוונה והפכה לחותמת גומי, חפה מערכים ואידיאולוגיה, של הקורפורציות הרובוקופיות.
בתשובה לשאלה של חברות "תנועה ציבורית" מהי אמנ/ית מדינה? דברים שנאמרו בכנס לציון חמש שנים לפעילותה של התנועה.
ככל שמתקרבים רישומיו של יוסף הירש אל המציאות, מוקצנת מידת הזרות שלהם. תערוכה בגלריה יאיר מציגה מקבץ קטן מעבודותיו של האמן המוערך והנשכח.
מאחורי להג המלחמה של העברית פעור ריק. על ההצגה "נפיץ – תיירות מלחמה".
האמנות של מירית כהן מצפינה את האקסטזה, השבר והכאב במערך סדור של "נתונים" המציג את ריקונו וקריסתו באמצעיו הוא.
לפי "פנס קסם" - תערוכת הרכישות החדשות המוצגת במוזיאון ישראל, אמנות עכשווית היא בעצם אשליה אופטית.
שישה רקדנים לבושים בצבעי דגלי כל העולם. חמישה עשר המנונים מושמעים במשך חצי שעה. קבוצת הרקדנים פולטת רקדן, מתקבצת, בולעת חזרה את הרקדן שנפלט, רוקדת בזוגות, משחקת דג מלוח, מצדיעה ורוקדת טראנס. לא מדובר בתשדיר שירות של משרד החוץ. גם לא בעמדה ביקורתית כמו של ז'אק רנסייר שגורסת שבכל משטר אסתטי, בכל מה שנראה, מסתתרת...
תגובות אחרונות