רוב היצירות המוצגות בתערוכת האמנות הספרדית בת-זמננו במוזיאון הרצליה מסתפקות בהרהור קלישאתי-חזותי המציב את עצמו במקום בטוח ומתרחק מכל עימות.
על מעצרים מנהליים, הסרט "שלטון החוק", ועציר פלסטיני שסביר שלא שמעתם עליו אך הוא שובת רעב כבר 58 יום.
בתערוכתה החדשה ממשיכה דיתי אלמוג להשיל עודפים מעבודותיה ומציגה ציור מינימליסטי ופרדיגמטי, אך מתקשה לייצר דיון החורג מהמובן מאליו.
חרף נקודות הדמיון הרבות בין "המוזיאון של העכשווי" של קבוצת סלה-מנקה במרכז מעמותה ו"היונים של מוחמד ג'ולני" של מתן ישראלי בגלריה ברבור, אלו שתי תערוכות המבוססות על עמדות שונות בתכלית.
כתיבתו של יוזף רות יוצרת שילוב בלתי אפשרי לכאורה בין סרקזם לחמלה. בלשון מושחזת ועם זאת הומניסטית הוא מצליף ללא רחם, לא פעם מתוך אהבה, בכל קבוצה וקבוצה.
ביקור בתערוכה של ז'אק קתמור וקבוצת "העין השלישית" מעורר מחשבה על יכולתו של אוונגרד לשרוד מחוץ לסביבה ההיסטורית שלו, ועל הקשר בין תדמית אישית לדימוי אמנותי ובין דיבורים על חופש לניצול נשים.
הגר מיטלפונקט מציגה אדריכלות של שיירים, פיסול גרילה, חלל פתוח שנוכס שלא על מנת לייצר בעלות חדשה אלא בכדי לעשותו ציבורי, זמין ובר-קיימא.
מה לנו כי נלין על לימור לבנת בשעה שאפילו הצוות המקצועי של המוזיאון מתייחס לאמנות כאל דימוי אינסטרומנטלי ושטחי שמוצג במטרה להצדיק ולהסוות את האידיאולוגיה השלטת שאיפשרה את הצגתו. על התערוכה "Roundabout - פנים אל פנים" במוזיאון ת"א.
ככל שמתקרבים רישומיו של יוסף הירש אל המציאות, מוקצנת מידת הזרות שלהם. תערוכה בגלריה יאיר מציגה מקבץ קטן מעבודותיו של האמן המוערך והנשכח.
בספרו הרביעי "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש", נכנס אסף שור לטריטוריה חדשה. לא עוד סיפורים סבוכים המתחוללים בנפשן של דמויות הלכודות בעימות פנימי, מותחות את גבולות הלגיטימציה החברתית וקורסות אל תוך הסדק הנפער כמעט באחת בין האדם לעולם ובין הספרות למציאות, אלא רומן משפחתי קלאסי עם אבא, אמא, ילד וילדה, חיית מחמד ומעטפת כמעט מושלמת...
האמנות של מירית כהן מצפינה את האקסטזה, השבר והכאב במערך סדור של "נתונים" המציג את ריקונו וקריסתו באמצעיו הוא.
לפי "פנס קסם" - תערוכת הרכישות החדשות המוצגת במוזיאון ישראל, אמנות עכשווית היא בעצם אשליה אופטית.
"כוס התה שלי", ספר ילדים שכתב דרור בורשטיין ואייר מאיר אפלפלד, מכיל עקרונות בודהיסטיים, מציג יחסים לא שגרתיים בין טקסט לדימוי ומבקש מהקוראים סוג של מעורבות.
העבודות המוצגות ב"פופוגנדה" פועלות בתוך עולם של ראווה, ובאמצעות שיבוש, הסטה, התחפשות והצבה בהקשר שונה, מנסות להפעילו מחדש ברוח של התנגדות.
הפסלונים והחפצים שמציג בועז ארד בתערוכתו "לחן עממי" בגלריה רוזנפלד, מתוארים כאובייקטים ש"כבר נפסלו" ע"י תולדות האמנות. הטקסט המלווה את התערוכה, שכתבה נוי פורר, מבקש לחשוב על תולדות האמנות כמערכת שסימון הקאנון אינו תוצר לוואי של עבודתה אלא תכלית בפני עצמה.
התערוכה "אוצרים בע"מ" המוצגת במוזיאון פתח-תקוה, מהווה יישום מאכזב של תרגיל קונספטואלי מעניין.
תערוכת ההדפסים והרישומים מאוסף האקספרסיוניזם הגרמני של מוזיאון ת"א נראית רלוונטית מתמיד.
גם בתערוכתו החדשה של אליעזר זוננשיין "גנרטור", בולט הפער בין גובה ההצהרות לרמת התחכום הבסיסית והדידקטית של הדימויים.
במקומות שבהם נוח לצופה להישאר מרוחק עבודותיו של ניר עברון תובעות ממנו להתקרב, ובמקומות שבהם יתמקם הצופה בחמימות נעימה, הן מכריחות אותו להתרחק.
הציור של אבי סבח נכנס בכוונה מלאה אל רבות מן המלכודות הממתינות לציור בן זמננו, אולם במקום להיחבל, רותם אותן לצרכיו.
צדה האחד של ההצעה המוצגת בביאנלה לאמנות בהרצליה הוא אנינות בינלאומית, אינטליגנטית ומוקפדת. הצד השני הוא פורמליזם מעורפל וניתוק הגובל בחוסר רלוונטיות.
הקיום היהודי של גיבורי סיפוריו של ברנרד מלמוד אינו אלא "גבולות גזרה" שתוכנה אינו ברור ותכליתה אינה ידועה. זוהי יהדות של פני השטח - הלכה ללא אגדה וחוקים נטולי אהבה.
תגובות אחרונות