32 מעלות זו הקלה?!

שלוש אלטרנטיבות ממוזגות

"חדר המתנה" היא תערוכה זוגית קטנה של איל ששון וזואי מנדלסון, המוצגת ב"מכון המים" – גלריה עירונית יפה השוכנת במבנה היסטורי ששופץ ונפתח השנה מחדש בגבעתיים. ששון הוא צייר ישראלי שהכיר את מנדלסון הבריטית בזמן לימודיו לתואר שני בלונדון, והתערוכה היא חלק מסדרת התערוכות הזוגיות Over SeEs באוצרות אורלי הופמן, הכוללת שש תערוכות של אמנים ישראלים המזמינים עמיתים מחו"ל להציג יחדיו במקום.

רוח המאה ה-19 ששורה על העבודות היא הגורם המחבר בין ששון ומנדלסון, העושים שימוש בדימויים ומוטיבים השאובים מן הויקטוריאניות הבריטית והמודרניזם המוקדם באירופה. אולם אצל מנדלסון, שמציגה רישומים קטנים ועבודות קולאז', משמשים דימויי הבתים, המכונות המשונות, סידורי הפרחים והקישוטים ועוד, על מנת ליצור דימויים ספק ביזאריים וספק אירוטיים, ולמעשה שילוב בין השניים. ששון, לעומתה, הופך את המבט בן המאה ה-21 על עולם המאה ה-19 לרגע של קיפאון תרבותי הבא לידי ביטוי בשלדי דינוזאור ופוחלצים במוזיאוני טבע, בפסלים ניאו-קלאסיים ובאלמנטים אופטיים המחוללים משחקי מבט, רוחות רפאים דמיוניות וחיתוכי קומפוזיציה המזכירים במכוון צילום חובבני.

איל ששון - מוזיאון הטבע

בעבודות שהציג ששון בשנים האחרונות ניכר העיסוק בתשתית המושגית של הציור באמצעות הטלת ספק מוחלטת ופירוק העבודות למרכיבי יסוד צבעוניים, קומפוזיציונים ותמטיים. "אני מצייר מתוך חוסר אמונה במדיום הציור", אמר אז הצייר בראיון. חמש שנים מאוחר יותר, נראה שששון וויתר על הפקפוק בתוקפו של הציור והוא מתמסר לעבודה ביתר קלות. הוא צייר וירטואוזי ומיומן, דבר שבא לידי ביטוי דווקא בקלילות הסמלית של הדימויים המאופיינים בהנחות צבע ספורות ומזכירים לפעמים את ציוריו המאוחרים של יצחק ליבנה, הכוללים גם הם משחקי השתקפויות ומבטים ומצויירים בחסכנות על גבי בדים שנצבעו בשכבת יסוד דומיננטית. גם בציוריו של ליבנה יש קיפאון, אולם ברוב המקרים זהו קיפאון של רגע מכריע (למשל רגע ניפוץ חלון הזכוכית ע"י כדור), בעוד הקיפאון בציוריו של ששון נראה על פניו כאקראי.

שיאו של הקיפאון התרבותי המתואר מגיע בציור המבוסס על תצלום ממוזיאון רודן בפריז. מבעד למראה במסגרת מקושטת ניבטים ראשי אדם חיים ומפוסלים המייצרים משחקי מבטים. העבודה מתייחסת לדמותו של כרונוס – אל הזמן מן המיתולוגיה היוונית – המביט קדימה ואחורה בו זמנית, אולם בציור המבט הכפול אינו מייצר המשכיות אלא עצירה ובלבול הנובע משלל המניפולציות האופטיות והטכניות שבתמונה – ציור ששכבות היסוד שלו מבצבצות מבעד לדימויים, שבעצמם מבוססים על תצלום לא מקצועי, שבעצמו מבוסס על השתקפות לא לגמרי ברורה, כאשר האלמנט הברור היחיד הוא אח מפוחמת החותכת את חלקה התחתון של התמונה. אלמנטים אופטיים כמראות, חלונות ומכשירים מופיעים גם ביתר הציורים בתערוכה, ובכולם יש כוח מערבל המכניס את הדימויים הברורים והפשוטים לכאורה לסחרחרת מבטים, השתקפויות ושכבות נסתרות, המרמזת על עידן קרח פוסט-מודרני שבו דינוזאורים, פסלים ניאו-קלאסיים ותיירים בלבוש אופנתי, אינם אלא ניצבים בסרט שעמד מלכת.

אנכרוניזם רענן באשדוד

המיצב של דן רייזינגר "סביב שישה עמודים" והחלל בו הוא מוצג במוזיאון אשדוד, מייצגים שני קטבים של עשייה הצומחת ממחשבה פורמליסטית העוסקת בערכים חזותיים ומבקשת להתעלם כליל מהקשרים פוליטיים, חברתיים ושימושיים. הן התערוכה והן המבנה מושתתים על משחקי צורות וצבעים או חומרים, אולם בתערוכה – מודל ניסויי יותר מאשר יומיומי ופונקציונאלי – מצליחים המשחקים לייצר חלל מיוחד ומשעשע, בעוד מבנה המוזיאון עצמו – שהלוואי והיה רק ניסוי ולא בניין שריר וקיים – מייצר מבוך מכוער להפליא המחולק לכוכים אלכסוניים ונראה כמו גיבוב תוכניות אדריכליות של מבנים נפרדים שנבנו בטעות זה בתוך זה.

דן רייזינגר - פרט מתוך התערוכה

בתערוכה בחר רייזינגר, אחד המעצבים הוותיקים בישראל החתום על עיצוב כרזות, אריזות, פרסומות ומוצרים רבים הנמצאים בכל בית, להותיר את הסמלים והמוצרים מחוץ למשחק ולעסוק בצבעים וצורות בלבד. התערוכה התפתחה מתוך חיבור לחלל המוזיאון באשדוד: משטחי הצבע הרווי השוברים זה את זה ומדלגים זה מעל זה שתלויים על הקירות ועל ששת העמודים הניצבים במרכז החלל, הופכים את אולם התצוגה למעין קליידוסקופ שכל תנועת עין של הצופה המסתובב בו יוצרת תצרף צבעוני חדש ושונה. אוצר התערוכה יונה פישר מגדיר את עבודתו של רייזינגר כ"רצון "לדבר צבע" באופן טוטאלי, כישות עצמאית, מנותקת מפונקציה או מתוכן כלשהו", וגם הצהרותיו של האמן עוסקות בצבע אוטונומי ונשמעות כאילו יצאו מפיהם של חלוצי הציור המופשט בתחילת המאה ה-20 או לכל היותר חבריהם, אמני האופ-ארט של שנות השישים. בימינו הצהרות כאלו נשמעות תמוהות למדי, אולם בהשוואה לטקסטים המקושקשים וה"עכשוויים" המלווים את התערוכה הקבוצתית "בין לבין" המוצגת בקומתו העליונה של המוזיאון, מאבדות ההצהרות מעט מן הפאתוס המאפיין ביטויים כמו "סימפוניה של צבעים" בד"כ, ונראות פתאום כהצעה רעננה ולא יומרנית לדיבור ומחשבה על אמנות.

תעלות מים בניו-יורק

כספר עיון, ספרו של האדריכל ההולנדי הידוע רם קולהאס "הזיית ניו-יורק" הוא פרוזה נהדרת. כפרוזה, "הזיית ניו-יורק" היא ספר עיון מרתק. הספר, שנכתב בשנת 1978 ויצא עתה בעברית בהוצאת בבל (תרגום: אור אלכסנדרוביץ'), מספר את סיפורה של העיר ניו-יורק דרך ההיסטוריה האדריכלית שלה, אולם אף שמדובר בספר שנכתב ע"י אדריכל וחוקר אדריכלות, הוא אינו מיועד לאנשי מקצוע בלבד. למעשה, יתכן שדווקא הם ימצאו בו אי דיוקים, הכללות ובחירות שנויות במחלוקת (גם אם מקוריות), בעוד עבור הקהל הרחב מציע הספר דיון מרתק, עשיר בציטוטים משעשעים, תרשימים, איורים ותצלומים, המציג את התהוותה האורבנית של העיר המייצגת יותר מכל את רוח המאה ה-20.

כריכת ספרו של רם קולהאס "הזיית ניו-יורק". על העטיפה: עיר הגלובוס השבוי, 1972 / מדלון וריסנדורפ

במובנים רבים קריאתו של קולהאס את ניו-יורק היא קריאה א-מודרניסטית. בכך היא סותרת את הנראטיב המזוהה עם עיר גורדי השחקים שמודרניזם הוא שמה השני. בין מערכת רחובותיה הישרים של מנהטן ורבי הקומות המסודרים לאורכם, מוצא קולהאס טירוף, אי-סדר, היפר-מציאות וקישוטיות לא פונקציונאלית בעליל. את המגדלים הוא מתאר כמעט כתמונת ראי (שלא לומר תוצר), של תפאורות גני השעשוים בקוני איילנד, ואת רשת הרחובות החוצצים ביניהם הוא מדמה בעקבות אדריכלי העיר למערכת תעלות המים המשמשות לתחבורה בעיר ונציה.

אחד המושגים המרכזיים בדיון שיוצר קולהאס הוא "תרבות העומס" – מאפיין שרבים ממתכנני העיר רואים לא כמטרד אלא כייעוד דווקא. כפועל יוצא מכך, בניסיון להתמודד עם בעיות התחבורה בעיר מציגים המתכננים עוד ועוד פתרונות המבקשים להפוך את הכרך ל"מישור תחבורה אחד – אוקיאנוס של מכוניות". הרעיון לצמצם את הצורך בתחבורה בתוך העיר ולהקל על שטף התנועה, כלל אינו עולה בדעתם של המבקשים ליצור מצב בו "כמו בקפיצה קוונטית – העומס יהפוך באופן מסתורי לחיובי" (לידיעת הקורא רון חולדאי).