רות מרקוס

  • אמניות בתקופת המנדט – תחילת המודרניזם באמנות בארץ ישראל

    "בשנות ה־20 גדל מספר הנשים שיצרו בארץ ישראל. במקביל החלו להגיע מאירופה נשים שהביאו אתן את רוח "האישה החדשה" – אישה עצמאית ובעלת מקצוע, שהוכיחה את עצמה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ולכן ראתה את עצמה שווה בכל לגבר. איתרנו במחקר לספר למעלה מ־80 אמניות שפעלו בתקופת המנדט. זו כמות שמפריכה את הטענה המוכרת אך השגויה שלא היו אז הרבה אמניות". רות מרקוס על נשים אמניות בארץ ישראל בתקופת המנדט

  • לזכרה של רותי חינסקי אמיתי

    "מעשה האוצרות שלה הכיל בתוכו את התבונה, הרגישות, הידע והאהבה לאמנות ולאמנים. חדות המבט שלה התמזגה באהבת האמנות ובאהבת האדם האמן. מחויבותה למקצוע האוצרות הייתה מעוררת השתאות. בכל שלב בתהליך הכנת התערוכה היא העמיקה לחקור, להתבונן ולהתמקד כדי לבנות תערוכה שתבטא הכי טוב והכי נכון את האמנות של האמן שאיתו עבדה". רות מרקוס סופדת לרותי חינסקי אמיתי

  • חוה ראוכר: הגירה כמצב נפשי וקיומי

    "ראוכר מדברת על תהליך עבודתה כעל 'התחברות', על כך שהיא חייבת להתבונן באובייקט במבט מדיטטיבי עד שהיא קולטת אותו ומתחברת אתו, עם הפנימיות שלו. ברגע ההתחברות כבר אין הבדל קיומי בינה לבין המודל. הם הופכים לאותה ישות – 'המהגרת', או 'האישה התלושה'". רות מרקוס על חוה ראוכר לרגל זכייתה בפרס בקי דקל לאמנית מצטיינת לשנת 2023

  • המהפכה הפמיניסטית של גלריה אנטיאה

    "אמניות רבות, במיוחד אמניות ירושלמיות, החלו את דרכן האמנותית בגלריה. חלקן היו אמניות ידועות פחות, אך היתה להן אמירה פמיניסטית. בגלריה הוצגו תערוכות שהציגו אמניות שדנו בנושאים שונים מנקודת מבט נשית וגם תערוכות קבוצתיות שעסקו בנושאים פמיניסטיים כגון מושג היופי, הקשר בין נשים לטבע, כריתת שד, אמהות ועשייה אמנותית, אלימות נגד נשים, נשים בעת מלחמה ועוד". רות מרקוס במאמר מתוך הספר: "שמלה, סימלה: שיבה לאנטיאה – מהפכה פמיניסטית באמנות הישראלית"

  • היצירה המגדרית של אריאלה שביד

    "בפעולות התחפשות שונות חושפת שביד עולם חושני, חמקמק, פנטזי ועתיר הקשרים, מתגלה ומתבהרת השקפת עולם פמיניסטית, המתריסה על אופן פעולתם של המנגנונים הממסדיים, הפטריארכליים ביסודם, המפקחים על הסדר החברתי והפוליטי". ד"ר רות מרקוס ורותי חינסקי-אמיתי על עבודותיה של אריאלה שביד

  • מסע על-פני העור והגוף שלנו: בעקבות הפְנִים שלה

    ״התערוכה רלוונטית ולוּ בשל האפשרות שהיא מוסיפה נידבך חשוב לשיח הפוליטי העוסק בזִקנה בכלל ובזִקנה ומגדר בפרט. כך, התערוכה מרחיבה את שיח הפמיניזם הכללי ומחדדת את ההבנה של התנאים הפוליטיים, מערך יחסי הכוח החברתיים, המכוננים והמאפשרים את קיומו של ה'מבט הגברי'״. ליאת סידס על חנה לוי במוזיאון הרצליה

  • מדוע נשים מודרות מההיסטוריה של האמנות הישראלית?

    "בכל פעם שאני שואלת לפשר ההתעלמות של ספרי תולדות האמנות הישראלית מרוב האמניות, עונים לי שתי תשובות: היו מעט נשים אמניות, וכנראה הן לא היו חשובות או טובות דיין. משמע, אם ההיסטוריה שכחה אותן – סימן שהגיע להן". סקירה היסטורית על נשים באמנות הישראלית קוראת תיגר על הנחה זו.

  • הרקע הפראי של חגית שחל

    "שחל מגניבה את עצמה לסדרה עם התחריט 'להיות הבת של עצמי', אלא שמול הנשים הגאות והייצוגיות, דמותה שפופה ומכונסת, פניה וחזה מוסתרים בשיער ראשה, ורק עין אחת מציצה, מביטה מטה". ד"ר רות מרקוס על תערוכותיה האחרונות של חגית שחל

  • גל של נוסטלגיה אמיתית, רק לרגע

    "עולם הדימויים של ישראל (ישראל האיש והאמן, אך גם ישראל המדינה) אינו רק שלו ואינו ממש שלו. אלה זכרונות של נוסטלגיה מפוברקת, חיקוי של חיקוי, של זיכרון של משהו שלא היה". רות מרקוס על "נמצא", תערוכתו של ישראל רבינוביץ' בבית האמנים בת"א.