מוזיאון הרצליה

  • אנו השחורים

    החלל השחור של אורלי סבר, שהיה נדמה בתחילה כי הוא מרחב סגור, אות של עבר – ספק אתר קבורה, ספק יד הנצחה – הופך למרחב יצירתי. מעשה ההשחרה הבלתי נחתם שבבסיס המיצב יכול להחתים גם את השוהים בתחומו.

  • אורי ליפשיץ: תופר את ההוויה לזמן

    "הציורים האחרונים של ליפשיץ הם משום גאולה. משום גאולה, ולא על אודות גאולה. גאולה נואשת, כמובן, מובסת, אבודה מראש, גאולת עניים, ובכל זאת גאולה". יונתן הירשפלד על ציוריו האחרונים של אורי ליפשיץ.

  • Caput

    ״דומה כי תהליך הציור כולו נתון במאמץ זה: לחבר ראש קטוע לגוף רוטט״. שאול סתר על ציוריו של אמיר נוה במוזיאון הרצליה.

  • משמעות ואושר בציוריה של לאה ניקל

    "באחד הקטלוגים מצאתי ראיון שבו לאה ניקל אומרת, 'כשמכניסים משהו לתמונה שהוא לא חוקי, שהוא אבסורדי, זה מה שעושה את התמונה'. מה שהיא אינה אומרת הוא שבשביל שיהיה 'לא חוקי' בציור, חייב הציור להיבנות כמערכת בעלת היגיון פנימי; חוק והפרה קבועה שלו. לזה נקרא התענגות".

  • שירת המקהלה

    העבודות המוצגות בתערוכה ״שירת המקהלה״ מתיכות יחד מסורות מוזיקליות וטקסטואליות וטקסטים עכשוויים, לעתים כאלה הלקוחים היישר מן המרחב הפוליטי. התקות של זמן והקשר יוצרות חיבורים חדשים בין לחן, טקסט ומקום, ואלה באים לידי ביטוי גם בהיבט החזותי של העבודות.

  • מושך זמן

    השם שהעניק אוריאל מירון לקבוצה הפיסולית גדולת הממדים שיצר, מצביע על חתירתו להגיע אל המימד שמעֵבר לרציונלי, אל טריטוריה יצירתית-ילדית משוחררת של על-מציאות הנשלטת על-ידי הדמיון.

  • נלבישך שלמת בטון ופיקסל

    "'שומר המסך' שלה, שֹלמת פיקסלים מרחפת, קלילה, הוא תשובה נשית לקשיחות הגברית של הבטון. המארג בן אלפי הדימויים הקטנים פועל פעולה כפולה: מרבית התצלומים מתמקדים בפגמים שבקיר, אך ביחד המשטח הענק מסתיר את הקיר". גלעד מלצר על הקיר האלטרנטיבי של עירית תמרי במוזיאון הרצליה.

  • מה הוא נושא?

    ״מה שנוצר ביצירה, מה שנולד בה, הנושא הנישא ב"נשיאה", שאלתו של הפסל: מה-הוא נושא? נפתחת בו הוויה של גוף יצורי, שלוח/מושלך בעולם, נברא (מאין?), מופרש, מפולש ומחושל, שותת, כעין גוף-טיט, עקוד ונעקד, מתהווה עדיין: הבן שהוא אב שהוא אם, שהוא בן״. בעקבות "נשיאה" של צבי לחמן.

  • הטרור של הסובלים

    "טיפולו של לחמן בברונזה דרך איכויות של שעווה ודרך ריתוך מעמת את הצופה עם מה שנדמה כחומר גולמי, כמו שרידים גיאולוגיים המוטחים בפניו. כל זה מצטבר לפיסול כהצרנה של טראומה. הפסל עצמו נחווה כאתר של אסון וכדבר המחולל אסון. אולם מהי הטראומה שהפסל מבקש למצק?". הערה על פסלו של צביקה לחמן במוזיאון הרצליה.

  • איה לוריא תעמוד בראש מוזיאון הרצליה

    ד"ר איה לוריא נבחרה לתפקיד מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. היא תחליף את דליה לוין, אשר כיהנה בתפקיד בעשרים השנים האחרונות. לוריא, שנולדה ב-1971 באשדוד, שימשה בארבע שנים האחרונות כאוצרת ראשית של מכון שפילמן לצילום ותיכנס לתפקיד במוזיאון הרצליה בחודש הבא. היא בעלת תואר שלישי בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל-אביב, ועבודת הדוקטורט שלה […]

  • לא רק יין זול, 2.1.13

    יום שני בערב. גשם וקר. ניידות משטרה ופיקוח עירוני ושלושה אוטובוסים פרטיים מקיפים את אזור התחנה הישנה. אנחנו הולכים לבית-הקפה של אבו-באקר. סמטה צרה וחשוכה ברחוב נווה-שאנן מובילה לחצר אחורית. מתוך בית-הקפה יוצאות שתי חיילות מג"ב וקוראות לעברנו: "סטופ! אימיגריישן!". אנחנו מתקדמים לכיוונן. הן מייצבות עמידתן לפישוק. יד ימין נוגעת בנשק התלוי על כתפן. "אנחנו […]

  • קונפליקט מתוח

    התערוכה "צרות של אחרים: קונפליקטים ופרדוקסים" במוזיאון הרצליה, מעוררת געגועים לתערוכות הנושא הקבוצתיות שאמנם סבלו מיבשושיות דידקטית, היעדר מעוף וביקורת והצגת המובן מאליו, אולם לפחות גובו בטענה קוהרנטית ביחס לנושא ממוקד.

  • "העולם הוא האוצֵר של עצמו"

    "זה לא דימוי הרמוני של גן-עדן שבו העץ נותן פירות והטלה אוכל אותם והופך אותם לגללים שמאפשרים לפרחים לגדול. להפך: הפלא האמיתי הוא שזה כלום". שיחה בין שחר פרדי כסלו לנועם סגל.

  • אנדרטה לזכר הזמן

    המחשבה על מדע ורוח כגופי ידע משלימים מובילה את שחר פרדי כסלו לחפש מוזרויות במקומות הנדמים כברורים ומובנים מאליהם, וליצור סתירות סוריאליסטיות לכאורה שהיו יכולות להתקיים ללא הפרעה בעולם מקביל.

  • לא רק יין זול 9.5.13

    הוא יושב בשיפוע מתחת לגשר, מתחת מחלף גדול בכביש המחבר את השומרון לתל ברוך. בבטן האוטוסטרדה-הלויתן אשר מזונה הוא בני אדם נטושים ממכוניותיהם, לובש חליפה שחורה ישנה וחולצת כפתורים לבנה מתחת, כובע שחור לראשו וזקן לבן מסתיר את פניו. נעליו ישנות ושחורות. שקית שקופה ורודה עם ירקות, לחמניה ושתיה שצבעה שחור מונחת לצידו. "זהו מקום […]

  • דימוי-על

    האם ניתן ליצור מכנה משותף של קבוצת יצירות רק על פי סוג הדרכון שאוחזים יוצריהן? האם הבסיס הלאומי הוא יסוד ראוי או אפשרי על מנת לקבוע תיזה מספקת להקמת תערוכה? הרהורים על תערוכות אמנות מאסיה בישראל.

  • לידתו של הדבר המדבר

    את התערוכה במוזיאון הרצליה מלווה תרגום של מסה מרתקת, העוסקת באסתטיקה פורנזית באמצעות מחקר על תהליך ניתוח עצמותיו של המדען הנאצי יוזף מנגלה.

  • ב-5000 רגל טסה הרכבת

    על תפיסת הזמן בעבודתו של עומר פסט '5,000 רגל זה הכי טוב' ובסיפורו של יואל הופמן 'בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת'.

  • חיקוי חיוור של אי-נוחות

    רוב היצירות המוצגות בתערוכת האמנות הספרדית בת-זמננו במוזיאון הרצליה מסתפקות בהרהור קלישאתי-חזותי המציב את עצמו במקום בטוח ומתרחק מכל עימות.

  • איזה יופי של צרות

    צדה האחד של ההצעה המוצגת בביאנלה לאמנות בהרצליה הוא אנינות בינלאומית, אינטליגנטית ומוקפדת. הצד השני הוא פורמליזם מעורפל וניתוק הגובל בחוסר רלוונטיות.