ביקורת אמנות

  • הזר שסירב להיות מלך

    "המפגש בין אדם ברוך לרבי נחמן מברסלב נמצא במקום שבו החוכמה החיצונית נגמרת והניגון מתחיל. כמבקר אמנות פעל ברוך כמי שיודע שאת הניגון הזה אי-אפשר ולא ראוי להסביר". דברים שנאמרו באירוע "מקולות מים רבים – רבי נחמן מברסלב ואדם ברוך נפגשים" במלאות תשע שנים לפטירתו*

  • הבו לנו עוד אמנים משוררים

    "הגעגוע נוכח מאוד, אך אינו משרה תחושת חוסר, אלא תחושת התכרבלות נעימה בזכרונות. עבודות הבד, שרובן משדרות רכות גדולה (התאפקתי ולא נגעתי), מתעתעות בצופה ומעמידות אותו מול השאלה, האם העבודות האלה הן אכן כסות מפני החורף הקר או שמא הן החורף עצמו?". דוד (דוכי) כהן על תערוכתה של נדיה עדינה רוז בבית האמנים, ירושלים

  • בין חומריות ארצית לריחוף מטפיזי

    "אוסף העבודות מעיד על רגישות פיסולית וידע חומרי מרשימים, ואילון מצליחה שלא להיכנע להתענגות והתמסרות לחומר, אלא רותמת אותו לטובת התערוכה כולה". קרן גולדברג על "כוכב מסיבי מתקרב לכדור הארץ", תערוכתה של נטלי אילון בסדנאות האמנים תל-אביב

  • קפיצה לנשגב ב-10 יורו

    "בבית-קברות בלב ברלין מוצגת תערוכת קבע של האמן האמריקאי ג'יימס טורל. זוהי תערוכה קטנה, סולידית ומינימליסטית, אבל גם יקרה ושאפתנית להחריד; תערוכה שממלאת את הנפש ומרוממת את הרוח, ובאותה נשימה נופלת לקיטשיות במלוא מובן המלה". נוגה שטיאסני טבלה בפרויקט הגרנדיוזי של טורל בבית-הקברות הפרוטסטנטי דורותיאנשטאדט

  • ״לא דיברתי עבור מישהו אחר, הגנתי על אורח חיי״

    רם אהרונוב צפה ברטרוספקטיבה הגדולה של דייוויד הוקני בן ה-80 בטייט-בריטן, לונדון, התלהב מהעבודות המוקדמות, הנטורליסטיות, התאכזב מהמאוחרות, הזרחניות, והתפלא על העדרה של סדרת ההדפסים הנפלאה שיצר הוקני לשירי קוואפיס

  • הדוקומנטה ה-14: מבולבלת ומבלבלת, לפרקים דידקטית

    "ההצהרות של האוצר הראשי, אדם שימצ'יק, שביקש מהצופים להיכנס אל תוך החשיכה של חוסר הידיעה, הסתכמו בביצוע פרפורמטיבי חלול של ז'רגון אוצרותי אופנתי, עמוס בתחיליות של un ו-de, שכיום, בתקופה של פוסט-אמת, נראה לחלוטין לא רלבנטי"

  • שושקה של זויה

    "קשה לבקר אשה אחרת על ייצור וייצוג תכנים שיכולים לפגוע בנשים, קל וחומר אשה כמו זויה צ'רקסקי, ללא ספק אחת הנשים המוכשרות והחכמות באמנות הישראלית ואשה ממוצא אוקראיני שעלתה לישראל כילדה עם משפחתה בשנות ה-90 המוקדמות. האם האישור שלה, העולה מתוך הדיוקן של שושקה אנגלמאיר, מנטרל את הפוגענית הפוטנציאלית בדמותה של שושקה?"

  • שחר של יום אפל

    "שחר עוסק בגבולות הדקים שבין החיים למוות, הדתי והאלוהי והארצי והמדעי, בין השחור והלבן, בין ההווה והאינסופי. כל הכוחות הללו משליטים שררה ומתח אימתניים בחלל הגלריה ומותירים אותו, כמו לאחר מפץ גדול, דומם וחרישי". גילי סיטון על "צל כבד", תערוכתו של גיל שחר בגלריה אלון שגב בתל-אביב

  • מחווה בין מקום למרחב

    "בחירתה של בן-ארי לצטט אלמנטים 'חתרניים' בעבודתה של אורן, כגון התנועה האופקית, הופכת את מעשה הציטוט למחווה כפולה: מחווה לכוריאוגרפית ומחוות קריאה להתנגד לתנועה האנכית, האלימה, שמזוהה עם הפאליות הגברית השולטת בכל מנגנוני הכוח". אביטל ברק על תערוכתה של הילה בן-ארי, "תנועה בין קווים שבורים – מחווה להדה אורן", במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

  • אתה מוכרח לוותר על התקווה לעבר טוב יותר

    "נצר מתייחסת לסיפורים של חברותיה כאל סיפוריה שלה. הנרטיבים השונים יוצרים רצף שבו עולם הפנטזיות והעולם האמנותי הם המשך ישיר של הסיפורים המציאותיים". איילה רינג על עבודת הווידיאו של אילה נצר, "You must give up the hope for a better past", המוצגת בגלריית המדרשה

  • להקשיב לגוף מקשיב לעולם

    לא תמצאו באמנות של רביב ייצוגים של פציעה, החלמה, טראומה, מלחמה. החוויה ההיא אינה נראית, ובוודאי אינה ליטראלית, מימטית, נרטיבית. היא בוקעת מבעד לבחירה של רביב להצטמצם לכדי פרוצדורות ואובייקטים פוסט-מינימליסטיים במהותם". גלעד מלצר על "חדר בריחה", תערוכתו של עמי רביב בסדנאות האמנים בירושלים

  • פרגמנטים מתוך רצח עם

    "בין העבודות אין קשרים גלויים, ונראה שהתערוכה נוצרה ללא מבוגר אחראי. הידע, המיומנות, האוטוריטה והכוח להבין את התערוכה הרלבנטית, היפה והחשובה הזאת נשארו נחלתו הבלעדית של האמן". יהונתן ה. משעל על "האדם החולה של אירופה: המלחין", תערוכתו של דור גז במוזיאון האסלאם בירושלים

  • לימבו של מצבי ביניים

    "טרוים וטויטו, זוג בוגרים של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, יוצרים בנפרד וזה לצד זה. פסליו של טויטו נדמים כשי נדיב לבת זוגו – הבשר הגולמי של פסליו, שנמצא בעיצומו של תהליך המעבר לשרירים ולגידים, ממתין להוראות דמויותיה של האמנית". דוריה ש. על "הרבה בשר, הרבה אוויר", תערוכתם של רעות טרוים וברק טויטו בגלריה ביתא בירושלים

  • אמנית בפני עצמה

    "אוצרי התערוכה בחרו להציג את הציורים והרישומים של חדיד כעבודות אמנות בפני עצמם, וזו גם צורת הצפייה הנכונה בהם. ועדיין, ניתן לראות בהם רמזים ברורים לבניינים שבדרך". רם אהרונוב על התערוכה "ציורים ורישומים מוקדמים" של זאהה חדיד בגלריה סרפנטיין סאקלר, לונדון

  • סימני מהפכה במדבר של הממשי

    הולנדים רוקדים ריקודי-עם באמצע המדבר, סיטקום אמריקאי באמצע השיכונים, נערה מכוסה בשמיכת סלעים ושאר חזיונות בתערוכה "ערד: מחזון לחיזיון- פרק א" במרכז לאמנות עכשווית בערד. גלעד פדבה מזהה את קול המהפכה הבאה

  • מקלט המשוגעים של מיכל היימן

    "התערוכה מתבססת על מחקר מעמיק, אך זה נותר נעול ולא נגיש. נראה כי המעטפות ותצלומי הארכיון נמצאים שם רק כדי לייצר נראות של ארכיון. גם תצלומי הסטילס, שנראים כאילו נלקחו ממגזין, משקפים פרפורמטיביות מלאכותית". קרן גולדברג על תערוכתה של מיכל היימן במוזיאון הרצליה

  • וילון מוסט: מחשבות על הסוואה ושקיפות

    "נסיונות להסוואה, שקיפות, כסות והסתרה הם מוטיבים משותפים בתרבות היפנית והקלאסית, והם מתנקזים אל בדיה של אילת זהר, אמנית ישראלית. הדבר מחזיר את הדיון לתחילתו: הפסטורליה נגמרת כאשר אנו מבחינים בצלפים המוסווים בתוך גן העדן". נאוה סביליה שדה בעקבות התערוכה "שקוף למשתמש" של אילת זהר, גלריה מינוס 1, תל-אביב

  • מהות פואטית ומחוספסת

    "פינטו משחזר כאן זיכרון שלו מגיל שש, כשהגיע עם אמו לבית-הקברות של קיבוץ בארי כדי לחפש את אחיה. כילד הוא לא הבין היכן הדוד שבאו לחפש, וכשאמו אמרה לו שהדוד נמצא באדמה, הוא החל לחפור בחרדה גדולה כדי לאפשר לו לנשום". טלי תמיר על "אַיֵּה?", ההצבה של שמעון פינטו בגלריה בארי, ועל המופע שליווה את אירוע הנעילה

  • מעבר לגעגועים ושברון הלב

    "תצלומי השעונים בבית הם אמנם עוד אלמנט אספני, אך הם גם אנדרטה שותקת לזמן הדוחק או הקפוא המאפיין את פעולתה של גור-זאב, הסובבת סחור-סחור בעבר-הווה-עתיד נצחי ומציגה את בית הוריה הומה החיים לצד ההתכלות והדממה של הזמן שעמד מלכת". גילי סיטון על "אורישש", תערוכת היחיד של גליה גור-זאב בגלריה אינדי, תל-אביב

  • מבקרת חסרת מנוח

    "היא היתה מבקרת חריפה של ההון, אך ידעה לזהות גם את תרומתו לאמנות ולדיון בה. סלדה ממנגנונים ציבוריים מסואבים, אך התעקשה על חשיבות פעולתם. נזהרה מרומנטיזציה של מיתוסים, פרסונות אמנותיות סמכותיות וקידוש-יתר, ובה בעת התייחסה אל האמנות בתשוקה של רומנטיקנית חסרת תקנה". פרידה מגליה יהב