ביקורת

  • ערפל או עשן

    ערפל או עשן

    "כי מה שנוטה להישכח הוא דווקא לא המאורעות, הסיפורים, העדויות, אלא התחושה הפיזית, הלחות, היובש, הריח, הצליל. נדמה שבתערוכתו של סבח, תערוכת ציור שלא חורגת לרגע מהמדיום, הצליחו להתגלם איכויות חושיות שציירים רבים מייחלים להן". דורי בן אלון על תערוכתו של אבי סבח "נוטה להישכח" במוזיאון תל אביב

  • מי במים ומי באש

    מי במים ומי באש

    "בשונה ממה שניתן לחשוב על עבודת וידאו שמצולמת במרתף, וממה שלימדו אותנו דורות של סרטי אימה, התדר טורד המנוחה לא גרם לי לחשוש שאדם כלשהו יקפוץ פתאום אל תוך הפריים ויבהיל אותי, אלא מילא אותי חשש לגורלם של הספרים עצמם, ולכאבים שהם אולי חשים". דוד (דוכי) כהן על תערוכתה של הדסה גולדויכט "ביבליוסקופיה"

  • ריטריט אפסילון

    ריטריט אפסילון

    "בסופו של דבר, אי אפשר לדעת בבירור מי זה מי ומה הופך למה, ובכל זאת מרגישים שהכל מושמע בשידור חי ונקלט בסתר. המלל אינו מופנה לקהל, אינו מבקש להיות ברור ברמה התקשורתית או הרעיונית, ובכך מזמין האזנה חטטנית. דרך הציתות מתגלה האופי האמיתי של הקשבה לצלילי הרחוב ולשיחות הזולת: שילוב של זיהום רעש ומציצנות". דורון פייסיק על התערוכה "אפסילון"

  • כשרוע מסתדר בגריד

    כשרוע מסתדר בגריד

    "התערוכה מצליחה לחמוק הן מבנאליות והן ממטיפנות, מפני שאינה בוחרת צד בוויכוח לגבי הרוע האנושי בכלל, או בנוגע להתממשות הרוע כאן ועכשיו בפרט. ובניגוד לתערוכות נושא אחרות, תערוכות שהן ״על״ משהו, היא לא שואפת להקיף את הנושא, לחקור אותו או ללמד אותו. היא גם לא בוחנת דימויי רוע, או מייצרת דימויים של רוע, אלא מקדישה עצמה למחשבה על רוע דרך אסתטיקה, ולמחשבה על אסתטיקה דרך רוע". קרן על גולדברג על "שורש רע" בבית האמנים, ירושלים

  • זרים בשום מקום

    זרים בשום מקום

    "החלוקה הכרונולוגית והתמטית כמעט שאינה מאפשרת קשרים אסתטיים בין־נושאיים ובין־דוריים. עצם העובדה שזו הביאנלה הראשונה בשנים האחרונות שבה נכללו יותר אמנים מתים מחיים, עובדה שזכתה לביקורת חריפה עם פרסום רשימת האמנים, אינה בעייתית בפני עצמה. הבעייתיות היא שלא מאפשרים לאמנות לחיות". קרן גולדברג על ״Foreigners Everywhere״, התערוכה הבינלאומית, הביאנלה ה־60, ונציה

  • בַהיוֹת של תנועת מטוטלת: בין עקבות להיעדרם; בין מחאה למלחמה

    בַהיוֹת של תנועת מטוטלת: בין עקבות להיעדרם; בין מחאה למלחמה

    "בתקופה שבה כל יום הוא מטוטלת של תקווה ומוות, 79 ימי ההצבה יצרו תנועה גם ביחסי הגומלין שבין מסמניה למסומניה – הרחיבו אותם, צמצמו אותם וחוזר חלילה, ובכל מפגש תלו עליהם, כיאה לדימוי מרובד, קריאה דומיננטית אחרת שהיא תולדה הן של זמן והן של התרחשות חוץ־אמנותית". גל קוּסטוּריצה על התערוכה "עקבות" של עירית בראל בסן בגלריה בנימין

  • השלם הבלתי אפשרי

    השלם הבלתי אפשרי

    "אם יש מילה אחת שיכולה לדמות את תחושת החיפוש־גילוי־היעלמות שנרקמת בחלל התערוכה, תהיה זו המילה נטולת התרגום העברי Unfolding. התערוכה נוהגת כמגילה, שמהותה טמונה בהתחפרותה בתוך עצמה, סגירותה לצופה. הנעת האור, כמו גלילת הקלף, מאפשרת את התגלותו של פלח מן היצירה השלמה, ומותירה את המבט הכולל, הרחב, בלתי אפשרי." דורי בן אלון על תערוכתה של נורית דוד "קבר" בגלריה גבעון

  • הבלדה לקו המתפתל

    הבלדה לקו המתפתל

    "עבודתה האמנותית, הן הציורית־רישומית והן הפיסולית, מתאפיינת בחזרתיות של אלמנטים, המשתחזרים ומשתכפלים כמו לאינסוף. הצורה הזו, הקו הלא ישר, היא היא 'הצורה שלה'. בעזרתה היא מייצרת עבודות עזות מבע, דשנות, מזמינות". קציעה עלון על תערוכתה של טסי כהן פפר, "מגדלי הזמן", בגלריה מאיה

  • למה לִיצֹור עבודת אמנות כשזה כה יפה לחלום עליה?

    למה לִיצֹור עבודת אמנות כשזה כה יפה לחלום עליה?

    "רשת ההתייחסויות אינה מרוקנת את העבר 'התולדות אמנותי' מתוכנו אלא מתגברת את מהותו ומחלצת ממנו את הממד הלירי של הרגש. כמו האופן שבו הוא מטפל בקו ובצורה, גם כאן מרק פושט את המטען המיתולוגי והדתי מהציור המערבי, ומשאיר את הצופה עם החוויה האנושית, פרוזאיות יומיומית". אסף פינקוס על תערוכתו של יוסי מרק "דיאלוג חרישי" בגלריה שלוש

  • מפולת תלת-לשונית

    מפולת תלת-לשונית

    "רוצים לייצר פסל כללי על אותיות ושפות? אוקיי, אהלן וסהלן, זו עבודה לגיטימית (אם כי סתמית נורא בהקשר ובמיקום). אבל אם רוצים לדבר על רעיונות קבליים שנותנים משמעות מיתית ומיסטית לאותיות ומילים – הרעיונות האלו מדברים על השפה העברית ואין צורך להכניס להם אותיות בשפות אחרות". דוד (דוכי) כהן על עבודת הקבע של מיכה אולמן בגן הספרייה הלאומית

  • שְׁתִיקַת הַלָּבָן, הַזְּמַן שֶׁלִּפְנֵי הַזְּמַן וְהַכְּתָב שֶׁלִּפְנֵי הַכְּתָב

    שְׁתִיקַת הַלָּבָן, הַזְּמַן שֶׁלִּפְנֵי הַזְּמַן וְהַכְּתָב שֶׁלִּפְנֵי הַכְּתָב

    "דממת המוות של גדמי הגזעים והענפים המקובעים על קיר מנוגדת לכאורה לשמה של התערוכה, אבל רק לכאורה, שהרי התערוכה הזו נעה ומניעה את המבקר בה במנעד הקיומי הנצחי בין מעלה ומטה, בין עמידה בגובה לבין סכנת נפילה (ומוות) מתמדת; בין השבריריות הקיומית של בני אנוש לבין כוחות הטבע הקדומים". בת־שבע דורי על תערוכת היחיד של נדיה עדינה רוז "ברעש נפילת הענפים"

  • ברווח שבין המילים

    ברווח שבין המילים

    "רצף מסחרר של דימויים מכל מני סוגים ובכל מני מדיות, שמתחברים ולא מתחברים, שעוברים מאחד לשני לשלישי עד שאתה פוגש דימוי שמפעיל אותך. בדיוק כמו אייטם קורע לב בחדשות או סרטון מרגש של מפגש בין משפחות, לרגע אחד משהו בפנים נשבר". דידי כליפה על התערוכה "שמיני עצרת" במוזיאון תל אביב

  • תמיד פציעה בהשהיה

    תמיד פציעה בהשהיה

    "החיתוכים של פרומקין אינם אקספרסיביים בהכרח, אלא יוצרים צורות מוגדרות ומתוכננות, שמשורטטות מבעוד מועד, ולאחר ניסיונות על חצאי גיליונות הם מועתקים אל הנייר העצום העוטף את החדרון בסדנאות האמנים. בדומה לציור, גם כשהחיתוך מתוכנן הוא תמיד חד פעמי, ולכן גם גורלי". דורי בן אלון על "נופל הלילה" תערוכת יחיד של רחל פרומקין בסדנאות האמנים

  • הצייר הוא שחיין

    הצייר הוא שחיין

    "מה קורה למתבונן כזה כאשר הוא נכנס אל הסטודיו, המרחב שבו מתרחשת הפעולה הפרשנית? אפשר היה לדמיין תהליך לימוד ארוך ומתיש, לימוד שהוא מטרה בפני עצמה, לימוד שפה חדשה, כשלבסוף הפעולה היוצרת מכילה את כל הידע שנצבר ומגישה אותו באמצעות הקנבס, פעולה שתאצור בתוכה את כל משקעי הלימוד. לא כך אצל הירשפלד. כאן הלימוד הוא פעולת השחייה עצמה". יעקב צ. מאיר על תערוכתו של יונתן הירשפלד "חיי יוסף"

  • הציור יצא לחופשי

    הציור יצא לחופשי

    "אך מהותי יותר הוא שהידיים של גטר אינן מעבירות תוכן כזה או אחר, ואינן מביעות דבר. אלו ידיים שנמצאות בתואם מושלם עם הליך הייצור שלהן, עם הצבע הנגרר על הבד, עם החומריות של הציור שממנה הן עולות אל פני השטח. אלו ידיים שהאיבר המהותי להן הוא היד המציירת, ולא העין הרואה". אפרת ביברמן על תערוכתה של תמר גטר "פיעל"

  • הנתיב שבו אנו משתוקקים

    הנתיב שבו אנו משתוקקים

    "על פי שם התערוכה, נתיבי התשוקה של יקותיאלי סוללים דרך בשדה מוקשים: שדה המוקשים שהוא הארץ הזו. יש כמה סדרות בתערוכה הזו וכמה עבודות בודדות, והמוטיב המרכזי קושר בין קווי גבול לסימני צלקת: יקותיאלי מציג במרכז החלל סדרת צילומי צלקות שנראות כמו קוים, ומהם מפתח את הרעיון". ידידיה גזבר על תערוכתו של אדם יקותיאלי, "Desire Path Pushing Through a Minefield"

  •  תיאטרון הציור הגדול של מיכל נאמן

     תיאטרון הציור הגדול של מיכל נאמן

    "כך, בעוד קריאות איקונוגרפיות עשויות להטיל את הפרשן לתוך סחרחורת חסרת תוחלת, המחשבה על מושג הסנטום מאפשרת לבחון את העשייה של נאמן מכיוון אחר, שאינו תר אחרי מתן משמעויות לפרטים הציוריים השונים, אלא בוחן את ההמצאה הנאמנית הייחודית שבבסיסן. קריאה כזו מאפשרת לראות את האמנות שלה לא כמקטעים אלא כשלם אחד, גם אם מחולק לפרקים, ומגלה את היחס שבין התערוכה הנוכחית של נאמן ובין הטקסט הקפקאי שנמצא ביסודה, שאינו מבוסס על תוכן משותף אלא על מבנה דומה". אפרת ביברמן על תערוכתה של מיכל נאמן "תיאטרון הטבע מאוקלהומה"

  • הלשון החרוצה של מריאן

    הלשון החרוצה של מריאן

    "דמויות לאינספור בתערוכה "שמי הוא מריאן" במוזיאון ת״א חורצות כלפינו לשון. יש העושות זאת מתוך זעקה או מתוך חנק, כדי ללקק גלידה או כרמז מיני; יש כאן כלבים המוציאים לשון, כלבי־אדם או אנשי־כלב הרוכבים זה על גבי זה עם לשון משורבבת, וישנו אף כהן עטוף בטלית הנושא ברכה בפה פתוח". ענת שולץ על "שמי הוא מריאן"

  • לרשום – לחוות – להבין

    לרשום – לחוות – להבין

    "חוזקה של התערוכה הוא העמדה המחקרית שהיא מציעה, הבאה לידי ביטוי גם באופן ארגונה ועיצובה; ישנו קשר הדוק בין ה'איך' של עיצוב התערוכה לבין ה'מה' שמוצג בה, כשם שיש קשר הדוק בין ה'איך' של הטכניקה האמנותית ל'מה' שנוצר באמצעותה", נעה מורדוך-סימונסון על "לרשום את תולדות האמנות" בגלריה האוניברסיטאית

  • אל ערבות המלח הצחיחות

    אל ערבות המלח הצחיחות

    "אל מול הלובן המהפנט והמשתק של גבישי המלח בסדרות הקודמות, גוויות האבטיחים המצומקות והמשומרות שפרושות על ״שולחן האבטיחים״ חותכות בבשר החי. הן מזכירות את האסתטיקה הקודמת של לנדאו, זו הפרועה, הזועמת, המלוכלכת; סדום ועמורה של דמויות אדם מקולפות עור, של השפרצות בטון, של מזרקות דם ודמעות, של דלתות פעורות חורים. איפה היא היום". קרן גולדברג על תערוכתה של סיגלית לנדאו "הים הבוער"