עומר קריגר

  • מפוני כל העולם

    רונן אידלמן, שרה בנינגה, חנאן אבו־חוסיין ועומר קריגר על היצירה "פינוי", מתוך גיליון 05 של המהדורה המודפסת של ערב רב

  • ניסוי מילגרום

    ביקורות רבות השוו את התערוכה ״הרזידנסי הניגרי״ של מיקה ואבי מילגרום בגלריה המקרר ל״אמנות ערבית גנובה״, שהוצגה לפני 3 שנים בגלריה 1:1. חטאה הגדול של ״אמנות ערבית גנובה״ היה שאת מה שעושים רבים בהחבא – היא עשתה מהמקפצה. לעומתה ״הרזידנסי הניגרי״ לא שיקפה או התיקה מצב נתון, אלא יצרה אותו

  • רשמים מן המופע "אמפי" מאת עומר קריגר

    ״יש ציפיה באויר וזוהי תחושה שתמשיך ללוות את הקהל גם כאשר יעלו הרקדנים על במת האבן. הציפיה היא אחת מאבני היסוד של העבודה העיקשת הזו: עיקשות על פשטות וחוקיות וסדר, ומרווחים מדודים של זמן ומרחב״. גבי אלדור על המופע ״אמפי״ של עומר קריגר

  • סנטיאגו סיירה: "המוות לא מכיר בשום לאומיות"

    "המעלה הגדולה ביותר של ישראל היא הקוסמופוליטיות שלה; לאבד זאת עבור חרם לא יביא לתוצאות חיוביות. מובן שיש צורך להפעיל לחץ על המדיניות הצבאית של ישראל, ודווקא זו סיבה טובה להציג כאן". קרן גולדברג משוחחת במייל עם סנטיאגו סיירה לרגל תערוכתו "פשעים" ב-1:1, מרכז לאמנות ופוליטיקה בתל-אביב

  • הברקה אמנותית ומבוכה אוצרותית

    "נדמה שמה שהרתיח את דמם של מבקרי העבודה אינו עצם פעולת הגניבה הבוטה, שכמוה מתרחשות מדי יום ביומו, אלא התקתה מהמרחב הפוליטי, שבו היא מקובלת, אל המרחב האמנותי, שאמור, לשיטתם, להיות נקי כפיים וטהור". על "אמנות ערבית גנובה"

  • תנועת מראה

    תנועה-ציבורית מציגה במוזיאון תל-אביב פרפורמנס מהוקצע של קלישאות שאינן נוגעות רק לאמנות הלאומ(נ)ית המקומית, אלא גם ליכולת לדון בה באופן ביקורתי.

  • אם ההר לא יבוא אלי

    "הפסטיבל כבר לא נראה חשוב יותר (ואולי הוא לא היה חשוב בכלל), אבל אני רוצה להאמין שהוא יכול להיות. אם מקום בסדר גודל של קילומטר מרובע אחד יכול להיות הסיבה לפרוץ מלחמת עולם, הוא חייב להיות מקום שיכול ללמד אותנו גם על חיים עם אחרות ועם עצמנו". מור כהן סוגרת (או פותחת) חשבון עם פסטיבל "מתחת להר".

  • אקס-טריטוריה של שוחרי תרבות

    "המציאות בירושלים כל-כך חזקה, חודרת ואפילו הזויה לפעמים, שהאמנות לא יכולה לה. היא נכנעת למציאות ויוצאת קטנה, חלשה ופתטית, וכל מה שנותר לה הוא להתכנס לתוך עצמה ולשתוק. אם היא מנסה להתחרות במציאות, היא מפסידה והופכת ללא רלבנטית. אבל אפשר אחרת". רונן אידלמן חזר מ"מתחת להר"

  • שירת המקהלה

    העבודות המוצגות בתערוכה ״שירת המקהלה״ מתיכות יחד מסורות מוזיקליות וטקסטואליות וטקסטים עכשוויים, לעתים כאלה הלקוחים היישר מן המרחב הפוליטי. התקות של זמן והקשר יוצרות חיבורים חדשים בין לחן, טקסט ומקום, ואלה באים לידי ביטוי גם בהיבט החזותי של העבודות.

  • כשהמציאות רדיקלית יותר מכל פעולה אמנותית

    "אפשרות אחרת, זו של הא-פוליטיות הפוליטית שפותחה בתנועה-ציבורית, היא לגשת למציאות הדיכוי והכיבוש מפרספקטיבה שמשהה לרגע את ההבניה הקיימת בכל אחד מאיתנו ומבקשת להתבונן באלמנטים שמרכיבים אותה". גלעד רייך כותב על פסטיבל ״מתחת להר״ ועונה להדס קידר.

  • מתחת לאף

    "בשם חופש הביטוי והפולחן ובשם הסקרנות והצורך ברכישת עוד ועוד ידע, הפסטיבל מעניק גושפנקה לגורמי המעקב והדיכוי, למדיניות ההפרדה של המרחב הציבורי והאתרים הקדושים ולנישול ולחדירה לפרטיות שנעשים בשם 'הסדר הציבורי'". הדס קידר על פסטיבל "מתחת להר".

  • שלושה יצאו מ"מתחת להר"

    שלושה פעילים פוליטיים חזרו מסיור בפסטיבל "מתחת להר". מירון רפופורט התרגש וסגר על הדרך חשבון קטן עם אלתרמן, יעל ברדה היתה מרותקת אבל אמביוולנטית, ועדה בילו תהתה עד כמה הפסטיבל הזה בכלל מוסרי.

  • חלל פדגוגי-ברוטליסטי

    "סוף-סוף קם דור של אמנים ישראלים שאינו 'שורשי', אבל גם אינו חש דחף טוטאלי להתנער ממה שהיה. דור שפיתח דיסטנס שמאפשר התקרבות מחודשת, אינטימית, לאותו חלום שנהרס והרס כי היה מקולקל מלכתחילה". אבי פיטשון מבקר בבית-הספר לאמנות ציבורית.

  • ידוע בציבור

    עומר קריגר, המנהל האמנותי של פסטיבל "מתחת להר", מסביר מה בעצם החשיבות של אמנות ציבורית ומדוע אמנים צריכים להתחיל לעבוד במוסדות ציבוריים ולארגן הפגנות.