ביקורת אמנות

  • היבשת השביעית

    ״בוריו מציין בבהירות כי 'פרוטוקולים של דחייה, הדרך בה חברה מייצרת פסולת, נראים כחוליה קריטית בקשר בין אסתטיקה לפוליטיקה'. הביאנלה מלאה באסתטיקה ובפוליטיקה, אך אותה חוליה מקשרת מפציעה לעיתים רחוקות מידי״. קרן גולדברג על הביאנלה ה-16 באיסטנבול

  • אורח בביתו שלו

    ״החלל עצמו רחוק מלהותיר בצופה תחושה של חמימות ואירוח ואולי כאן טמון כוחה של התערוכה. מהכניסה ועד היציאה מרחפת מעל הצופה עננת אי נוחות, חוסר אונים וזרות עמוקה של אדם שהוא אורח בביתו שלו ואף בעולמו״. גילי סיטון על התערוכה הקבוצתית ״קבלת פנים״ במרכז לאמנות עכשווית, ערד

  • ״פרק מחייה״ אחרון

    ״אבירם, יחד עם האמנים, ממשיכה לאתגר את המוסכמות החברתיות והיצרניות של עולם האמנות, והתערוכה האחרונה בעונה מדגישה ביתר שאת כיצד היא עושה זאת לא על ידי הצבת אלטרנטיבה אוטופיסטית או לעומתית, אלא דווקא על ידי הקצנה של המאפיינים הבולטים ביותר של עולם זה״. קרן גולדברג על תערוכתו של אור אריאלי בגלריה Third Floor on the Left

  • ערך, מוצר, אמנות

    ״העיסוק של רוטנברג במרחק, מנקודת מבט של יבוא ויצוא, מאיר שוב את הפער הקיים בלב ליבה של הגלובליזציה: הפער של האדם אל מול ערכו, מול מדידת ערכו, מול החומר. המרחק שעוברים האובייקטים הזולים המיובאים מיי-וו לקצה השני של העולם אינו שווה ערך למרחק העומד בפני אדם המנסה לחצות את הגבול שבין מקסיקו לארה״ב״. שחר קרמר על תערוכתה של מיקה רוטנברג, ״Easypieces״

  • בין חורבן להצלה

    ״כל זה מראה את האמביציה של אילן כציירת, את יכולתה לחשוב על העומק ההיסטורי של הציור, של מלאכת הציור. האוצרות ועיצוב חלל התערוכה מחדדים את ההגשה של הציורים כציורים החושבים אופק דתי או פולחני אבוד, שניטל מהם למפרע כאפשרות״. אבשלום סולימן על תערוכתה של חניתה אילן ״חייב להיות מלאך״ בגלריה דנה

  • "אפשרות טרנסגרסיבית של כינון ערך עצמי"

    ״עבודות אלו אינן רק הערות ציניות על דרכי הפעולה של שוק האמנות העכשווי המזגזג בין האדרת טביעת ידו של האמן לשכפול עבודותיו בהתאם לצרכיו. קביעת מחיר העבודה כנוסחה שכביכול נגזרת מאופן עשייתה, אך למעשה מוכתבת על ידי האמנית, מאתגרת בפועל את שדה הכוחות הקיים בין אמנים לסוחרים במלאכתם״. קרן גולדברג על שי לי הורודי בגלריה דביר

  • ליל שימורים

    ״בימים בהם המפלצות והרוע האמיתיים של הגזע האנושי נחשפים במלוא כיעורם, עיסוקו של מויאל וניתוב הכוחות האפלים דווקא לאמנות או ליצירה ככלל הוא הצעה קריטית״. גילי סיטון על תערוכתו של אילן מויאל, ״מעשי כישוף״, בבית האמנים

  • פליטי אמנות

    ״הפעולה החשופה של בר-און אולי מציגה תודעה מתכווצת, חסרת תוחלת, חזרתית, סט של אפשרויות שמשתנות רק מעט עם הזמן, אבל הקצב פותח מרחב פעיל של התבוננות על המֵיכל, התגובות שאנחנו. קראתי, ואכן גם הרגשתי, שבר-און מציעה אימון בהתבוננות עצמית״. אפי בת-אילן כותבת על המופע ״בין לבין״ של האמנית עדינה בר-און

  • נא לקחת מספר

    ״קורות חייה של בן רון מעידות על ניסיון ארוך בשטחי הרפואה והאמנות כאחד. ניכרת בעבודה רצינות רבה והתעמקות בתמצית האתיקה הרפואית, והאמנית מעמידה בעיני במבחן גם את יחסי המטפל והמטופל לעומת יחסי האמן והמבקר בתערוכה״. נעמי תרזה שלמון על תערוכתה של איה בן רון בביאנלה בוונציה

  • צילום כמעשה ידיו של קוסם אכזר

    ״ה׳גוף ללא איברים׳ הופך אצל זלוף נמיר ל׳איברים ללא גוף׳. ראש העומד לבדו על מפה התלויה באוויר, צילום הנדמה כפרי מעשה ידיו של קוסם אכזר, שד המוקף עיגול שיער, רגליו השמנמנות של התינוק המציצות מבעד לחרכי מיטת הלול ונדמות כעצמאיות״. קציעה עלון על תערוכתה של שגית זלוף נמיר, ״חג׳יבדה״, בגלריה מנשר

  • צל עץ תמר

    ״אם אפשר להסתכן ולהגיד שהתערוכה הזאת עוסקת במשהו, המשהו הזה יהיה, אולי יותר מכל דבר אחר, הרגע בו השקרים שלנו נחשפים לעיני כל. הכנות הברוטלית של הירשפלד חושפת כמה זיוף יש בנו עצמנו. זהו רגע חמקמק בו לא שמנו לב שפינוקיו התמים מקבל פני פאלוס זקוף״. נטלי לוין על תערוכתה של תמר הירשפלד בביתן הלנה רובינשטיין

  • הגעת הביתה

    "אדר בכר אף אינה מפתה אותך בממתקים. כלומר בצבעים. איטס נוט פור סייל. מונכרום על מונוכרום על מונוכרום, כל צבעי קשת הלבן-מראה-אפור-שחור". יואב שמואלי על התערוכה "Leg Type, תערוכה בחמש מערכות" של אורית אדר בכר, הלובי תל-אביב

  • גשר 235

    ״ואולם, מעבר ל״קול״ ו״זמן הווה״, בסיס השיחה הספציפית בין פסח לקריכלי הם דברים שאמר פסח לגבי קריכלי דווקא ולא לאדם אחר. לא כסוד שהוא מפקיד בידי קריכלי לבדו אלא מתוך הייחודיות הקיימת, וראוי שתתקיים, בין משוחחים. עם אדם אחר הייתה השיחה לבטח גם אחרת״. אלברט סוויסה על תערוכתו של גבי קריכלי, ״חדר 235: אין לי מושג אם אתה מבין אותי נכון״, בבית הנסן

  • ערב רב מדיומלי ורעיוני

    "הפרויקטים השנה שאפתניים במיוחד מבחינה טכנית וביניהם ניתן למצוא ערב רב מדיומלי ורעיוני המסמן תערוכה חזקה ומרשימה". גילי סיטון כותבת על תערוכתם של בוגרי התואר השני בבצלאל

  • הברחת עננים

    ״במיצבים מסוימים היא משחזרת זיכרון עמום מתקופת הילדות, אך לא כולם יוכלו לתפוס את הנוף המסתתר בין קפלי הבד. היא מאתגרת את הצופה ומזמינה אותו למצוא את "קבוצת השייכות" שלו, והדבר המאחד את הקבוצה הזו אינו שפה או לאום משותפים אלא אופן התפיסה״. אניה ליכטיקמן על תערוכתה של נדיה עדינה רוז במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד

  • הבדלה, או: איך מצלמים רוח?

    ״עבודותיה מבקשות ללכוד את הנשגב כפי שהוא מופיע דווקא בחדרי חדרים ולא, בניגוד להופעותיו המקובלות במרחב הטבעי, במובנו הבראשיתי. זוהי רומנטיקה שונה מזו של המאה ה-19. אם שם האלוהי מגולם בים ובפסגות ההרים, כאן, אצל גרינברג, השכינה שוכנת בבתים, על המיטות, בינות לסדינים״. יאיר ברק על תערוכתה של נגה גרינברג, ״עד שייאסף החול״

  • החיים עצמם בסבך האמנות

    ״בכל פינה מתגלות מילים ושאלות נוקבות, שעות אינספור של לולאות ולוליינות שפופת גו, קרעים ותפרים, זיכרונות מעיקים של מישהו שמתחברים לתת מודע קולקטיבי. כל אלו מפתים את הצופים לקטלג את הפרטים המרובבים ומושכים אותם למשש את הרכות המצולקת״. גילי סיטון על התערוכה ״דמעות אדומות ופצעים לבנים״ של אדווה דרורי בגלריה נולובז

  • אמריקה זה כאן

    ״המסננת האסתטית הייחודית שפיתחו חברות הברביזון החדש היא פרפרזה פוסט-סובייטית עם ניחוח של התחנה המרכזית בתל אביב, של פליטות הפרסטרויקה שנחבטו באבק ובלחות הלבנטינית. העבודות שלהן מצליחות באורח קסום להיות בה בעת נאמנות לקונסטרוקטיביזם הרוסי אבל גם לבטא מן ריאליזם סוציאליסטי חריף״, רביד רובנר על התערוכה ״אמריקה״ של חברות הברביזון החדש בגלריה המדרשה

  • מפלצות סתומות שנבנו לאורך ההיסטוריה

    "מפלצות סתומות אלו שנבנו לאורך ההיסטוריה, מן החומה הסינית, קו מאז'ינו, קו בר-לב ועוד, הן לא רק שרידים ומצבות לפחד האנושי, אלא גם שלדי מונומנטים אדריכליים מרתקים שהניעו את האמנים בתערוכה זו לידי נקיטת פעולות" גילי סיטון על התערוכה "קווי הגנה. מאז'ינו, בר-לב ומעבר" בגלריה האוניברסיטאית

  • הביאנלה בקלנדיה 2018: לצלוח את המחסום

    "החיפוש נע מגישות קודמות בלבוש עכשווי כמו קומוניזם, ועד גישה תיעודית-חברתית שעובדת עם חומרי המציאות באופן ישיר ובתווך אפשרויות נוספות כמו הומור ובדיה. אמנות פלסטינית עכשווית מנסה ליצור דימויים, הקשר ותקווה עבור מי שנולד לפניי הנכבה ואחרי הנכבה, מי שאין לו למה להתגעגע". איריס פשדצקי על הביאנלה הרביעית בקלנדיה