ביקורת אמנות

  • כתב ציור ובדיחת החורבן

    "איך עומדים בלחץ הזה, הכפול, של בעיית הריבון הנוכחית שלצדה גם בעיית העתיקות הרודנית, אותו דטרמיניזם של העבר היהודי־מקראי, המתגלגל לפתחו של האמן בעיקר בתווך השפה". אורין מוריס על "דברו עיוורית", תערוכתו של יאיר גרבוז בגלריה גורדון

  • מעולם לא היינו מודרניסטים

    "לשיח שמציעה האוצרת יש פוטנציאל גדול לייצר סיפור חדש לאמנות המקומית, גם אם הוא ישמיע מעין מקהלה אקראית ויספר סיפור מקוטע ולא לינארי. אלא שהאתגר שהיא מציבה עדיין לא מומש במלא עוצמתו ומבחינה זו מדובר כאן בהצעה רדיקלית שעוד צריכה להתבהר בעתיד". דוד שפרבר על "דמיון חומרי" במוזיאון תל אביב לאמנות

  • על "האב הנסתר" (והמפתיע) ביצירתה של רות קסטנבאום בן־דב 

    "הפמיניזם הדתי של רות קסטנבאום בן־דב, שניכר כבר מראשית דרכה, עובר כחוט השני ביצירתה לאורך השנים. לכן כה הופתעתי למשמע הדברים שאמרה בשיחה שניהלנו לאחרונה. התברר לי כי קסטנבאום בן־דב סיימה עבודת מ"א בתולדות האמנות על מחברות רישומי הסקיצות והמתווים של משה קופפרמן". קציעה עלון על תערוכתה של רות קסטנבאום בן־דב "הלוליינית"

  • הסך והחלק

    "התערוכה מציבה סימני שאלה סביב המשפט הזה, כמבקשת לדעת, במפגיע – מה לגבי חלקו של כל אדם בעולם הזה? חלקי התערוכה מצטרפים יחד לכדי חוויה מורכבת שהיא בה בעת אסתטית ומטרידה, הרמונית וצורמת, נדיבה ותובענית. בי היא הותירה תחושה של כאב הנפרס  למיליוני חלקיקים, המתעלה לפרקים לדרגת שלמות". ענת שולץ על תערוכתה של רעיה ברוקנטל "פרק חלק"

  • אמנות במרחב: על התערוכה "שתי נקודות דמיוניות, והנוף" בחיפה

    "הדימוי האנושי הממסגר את הנוף מציע שנקודת המבט הכללית והציבורית על הים והנמל היא גם נקודת מבט פרטית, אישית. זהו לא רק נוף איקוני המוכר מגלויה או מערך אנציקלופדי, אלא גם נוף שהוא חלק מחיי היומיום של הגרים מולו". נעה מורדוך־סימונסון כותבת על התערוכה "שתי נקודות דמיוניות, והנוף"

  • שלושה צעדים ועוד קצת

    "התעלומה שבן צבי תר אחרי פתרונה היא מיקומו של טבור הארץ: הוא מחפש את המנהרה שמעידה שהדבר שנמצא לפנינו נולד פעם, שיש לו התחלה וגם סוף. הטבור אינו רק מה שמעיד על ההתחלה, אלא גם המקום שמעיד שיש קשר בין פנים לחוץ, בין פני השטח לבין הגוף, בין העיר המשתנה תמידית ובין קווי העומק שלה: בין המבט מלמעלה ובין להיות בפנים". ידידיה גזבר ודוד כהן על "טבור הארץ" של עמר בן צבי בגלריה 97

  • כיבושו של תל ארכיאולוגי

    האתגר הגדול של התערוכה ״דמיון חומרי״ הוא לשכנע שהרובד המיתולוגי רלבנטי. שהוא לא רק החייאה נוסטלגית של עבר מדומיין, אלא יצירת נקודת מבט חדשה, ולא רק על אמנות ישראל, אלא על הקוסמוס. לא פחות״. איתמר לוי מבקר בתערוכת האמנות הישראלית החדשה במוזיאון ת״א

  • שוטים ומלאכים: מחשכה לאורה ובחזרה

    "לעגור משנה פילוסופית יומרנית ומרשימה ביותר; אלא שמרגע שמעבירים רעיון זה מאובייקטים וחללים מופשטים אל אובייקטים סמליים, מתקבלים יותר ויותר ניגודים שמקשים לתפוס את הדבר מפנימו, או את הנשימה האוטופית המובהקת שלו". אלברט סוויסה על תערוכתה של נורית עגור בבית האמנים בת״א

  • אבא בוכה

    "אבא בוכה לאורך תקופה של חמש עשרה שנים, שוב ושוב לצלילי אותו השיר. אני לא חוזרת על המילים האלו סתם: אבא בוכה. אני חוזרת עליהן, משום שיש הקלה שמקופלת לתוך החזרה עליהן, בקול רם או במילה הכתובה שחור על גבי לבן". זהר אלמקייס על תערוכתה של אלהם רוקני "תחילת דברים אחרונים – חלק שלישי" בגלריה דביר

  • קולאז׳ של ניו יורק בימי קורונה

    "העריכה, פעולה בסיסית ביצירה של וידיאו וקולנוע, הופכת בידיה של וייס לכלי ליצירת קולאז'ים צילומיים. החיבורים המשחקיים שהיא יוצרת מרמזים על השיבוש באורח החיים שאנו חווים בשל התפשטות הקורונה, ומדגישים את ההשטחה של הסדר החברתי הממשי לדו־ממד". רותי גינזבורג על תערוכתה של הינדה וייס "פני מזרח מאדימין"

  • מתי בפעם האחרונה פגשתם קדושים?

    "אי אפשר להתעלם מהקולות בראשנו כשאנו מתבוננים בדיוקנאות של מירסקי; קולות שמעמתים אותנו עם מציאות שאנו כמעט ולא פוגשים בסביבתנו היומיומית ומשקפים לנו את מקומנו בסולם קבלת השונה". שוע בן ארי על התערוכה של רונית מירסקי במקרר

  • בזכות המוזיאון הקנוני

    "הווה מתמשך" במוזיאון ישראל היא תערוכה שדורשת השתהות בחלל וגם בעצם הקונספט: תערוכה שמאגדת מה"חדש באוסף" של המוזיאון בשנים האחרונות לכדי תמה, ומתיימרת לומר משהו הן על העבודות והן על המציאות האמנותית העכשווית

  • מכונת הדימויים העכשווית

    "אצל ג׳אפרי הדימוי אינו מופיע אף פעם כבודד אלא תמיד כחלק מרשת מסועפת של הקשרים. צורת התבוננות ייחודית זו מתגבשת בתערוכה סביב שאלת השימוש בדימוי שיצא לגלות – דימוי שהתרחק מהמקור וכרגע משייט לו בעולם, מחליף ידיים ובעלות, צובר ומאבד ערך, עולה מהאוב או צולל לתהומות הנשייה של הארכיון הדומם". בן לבנה ויצמן על תערוכתה של מאריים ג'אפרי

  • אמנות ההשתנות והתנועה

    "הבחירה בחומר הפשוט, עץ הסנדוויץ׳, וצביעתו בגימור באיכות גבוהה מתריסים גם כנגד כובד הראש האידיאולוגי של אבות הפיסול הישראלי. יש ממד מרענן בשילוב חומרים קלים והקפדה חמורה על הפרטים, שאמנם מעניקים למיצב חזות רצינית, אך כזאת שלא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי". יהונתן משעל על תערוכתו של ראובן ישראל במרכז לאמנות עכשוווית

  • אבן השתייה של האמנות הישראלית

    "ההצעה של שץ נדחתה. בית המקדש לא נבנה על ידי התלמידים של בצלאל והאמנות הישראלית הלכה וחיפשה לה (ועדיין מחפשת) מקורות אחרים לשאוב מהם השראה. אבל חזון בית המקדש המודחק של שץ ממשיך לפעפע מתחת לפני השטח". דוד כהן על תערוכתו של פורת סלומון בבית שץ בירושלים

  • הפצע המדמם של הפער

    "הפער בין נראות של גוף לנראות של רוח בשפה החומרית והקוטבית שהשניים האלו מייצגים, לצד קשר, חיבור, דו־שיח וסמנטיקה המשותפת להם, יוצרים אימפקט חזק בחלל. דחף שהוא חזק יותר מהדימוי עצמו, הוא מה שעולה ממנו, הוא השלם העולה על סך חלקיו. הדבר הזה שחודר ונכנס בקרום הדק שבין גוף לרוח, בין הבשר לנפש. זו התחושה שמפעפעת ברחבי הגוף כשפוגשים אמנות שמצליחה לגעת. במקרה הזה, גם כזו שמצליחה לפרק את הצופים שלה למרכיבי היסוד שלהם". דידי כליפה על תערוכתם של כרמית חסין ובצלאל בן חיים

  • בין אפר לזוהר

    "ואכן המרחב המעוגל והמדורג של המיצב מהדהד אזור טקסי מקודש בפולחן פגאני עתיק. עלי הבצק הזוהרים באור הארגמני המוזהב נדמים לקערות המכילות שמנים קדושים או שיקויים מרפאים ומזככים, ואילו שרידי הבצק הנראים כאילו נשרפו הם כשרידי קורבנות שהועלו לעולה". נאוה סביליה שדה כותבת על תערוכתה של אביבית סגל, במוזיאון ארץ־ישראל במסגרת הביאנלה לאמנויות ועיצוב 2021

  • אבנר כץ – דיוקן עצמי ברבים

    "מלאכת הזיכרון וההיזכרות, כמו רגעי התשוקה, ארוגים בדיוקנו העצמי של כץ. עם זאת, בדיוקן עצמי אבנר כץ מציג לפנינו, זה לצד זה, 366 דיוקנאות שנרשמו יום אחרי יום. הבחירה בריבוי קוראת תיגר על הדיוקן היחיד כמקבע וכמנכיח ייצוג מיטבי של דמות המתוארת בציור דיוקן. באמצעות ההישנות כץ מציע לנו דרך נוספת לחשוב על הדיוקן". נעה מורדוך-סימונסון על התערוכה "אני כבר הייתי" של אבנר כץ

  • בשבילים לא מסומנים

    "ליטביץ הציעה דיבור עם המיתוס בשפתו שלו, ובאופן (אולי לא) מפתיע בחירה זו הצליחה לחלץ מתוכו הרבה יותר. במקום לנתח סיפור בחדר המתים היא הניחה אותו בלוקיישן חדש כדי לברר מה קורה, במקום לדבר על המיתוס היא חיה אותו". ידידיה גזבר על תערוכתה של אלה ליטביץ

  • הפואטיקה של המרתף האלכסנדרוני*

    "העבודות בתערוכה-מיצב של אלכסנדרוני מרפררות ומלחימות יחד קטעים מרומן המסתורין ההיסטורי-תיעודי למחצה של וסרמן וסצנות ומראות ספקטקולריים מ'החידה של קספר האוזר' בבימויו של הרצוג עם עולמו הפנימי של האמן", ליאת ארלט סידס על התערוכה "החלום של קספר האוזר" בבית האמנים תל אביב