מסה

  • אמנות לנוכח רוע רדיקלי

    בשנות ה-70 תיעד נם איין עשרות אלפי אזרחים קמבודים לפני הוצאתם להורג ע״י כוחות החמר-רוז׳. התיאורטיקן טיירי דה-דוב מתמודד עם השאלות האתיות והאסתטיות המתעוררות בעקבות הצגת התצלומים בתערוכות אמנות בנות זמננו, ורכישתם לאוספים מוזיאליים.

  • על אקטיביזם אמנותי

    המלה "אסתטיזציה" משמשת בעיקר באופן מוטעה ומטעה. כשאנו מדברים על "אסתטיזציה", אנו מתייחסים לא פעם לאופרציות תיאורטיות ופוליטיות שונות ואף מנוגדות. הסיבה לבלבול היא חלוקת הפרקטיקה האמנותית העכשווית עצמה לשני תחומים נבדלים: אמנות במובן המדויק של המלה, ועיצוב. בשני התחומים הללו, נודעים לאסתטיזציה שני מובנים שונים.

  • "עולמות הגוף" של פון-האגנס כסימולקרת מוות

    בעידן של אובדן כל ההבדלים וההבחנות שבין המסמנים לבין מושא הוראתם, של ריקון הסימנים מזהות ומשמעות יציבה, המוות גם הוא מנוע מלשוב ולהתחולל. "תרבות של דיסקציה", חלק שני.

  • היסטוריה קצרה של צילום בזמנים חשוכים

    את המצלמות שיצר חיים דעואל לוסקי נכון לתאר בתור מכשירים איקונוקלסטיים. הם לא מנתצים דימוי זה או אחר אלא את תנאי האפשרות לייצורו של דימוי אחד מזהה ומזוהה.

  • כשלשחקן חסר בורג

    "אמנויות המופע והביצוע משקפות את הדינמיקה של מערכת היחסים בין האדם למכונה וחושפות את התקוות והפחדים של החברה המודרנית ביחס לעידן הטכנולוגי ואפשרויותיו הפוסט-אבולוציוניות". דרור הררי על יחסי גוף-מכונה במופע ובתיאטרון במאה ה-20 (ואחת).

  • השריף, הדוקטור והפאנקיסט

    "דוקטור האפבייקד ושריף גודמן קיימו פרקטיקה תרבותית שלא רק שהאפקט שלה היה חמקני לחלוטין מהרדאר הממסדי, אלא שיוצריה בעצמם לא העלו על דעתם שהם למעשה טומנים זרע פורענות". תוכניות לימוד האנגלית של הטלוויזיה הלימודית בשנות ה-70 כמכוננות תודעה חתרנית.

  • עלייתו ועלייתו של הרייב הלא-חוקי, חלק 3 ואחרון

    מנהרת השתינות, התלתליסטים, בית-ריק – גילי לוי בסקירה היסטורית של הרייבים הלא-חוקיים בעיר הקודש מ-1991 ועד היום, חלק שלישי

  • עלייתו ועלייתו של הרייב הלא-חוקי, חלק 2

    בנות-לילית, פאקוטק, Raw – גילי לוי בסקירה היסטורית של הרייבים הלא-חוקיים בעיר הקודש מ-1991 ועד היום, חלק שני

  • עלייתו ועלייתו של הרייב הלא-חוקי, חלק 1

    מאקט חתרני שנולד בשוליים ועד לפולקלור ירושלמי רב-זרועות שזוכה לחיבוק מהממסד – גילי דה קיד בסקירה היסטורית של הרייבים הלא-חוקיים בעיר הקודש מ-1991 ועד היום, חלק ראשון.

  • להגן על טענות משונות פשוט כי הן משונות

    "הכלכלה הקפיטליסטית אינה כלכלה שבה אפשר לקנות הכל והכל עומד למכירה, אלא כלכלה שבמסגרתה הקטיגוריה 'דברים שאי-אפשר לקנות' היא קטיגוריה כלכלית, שממנה נגזרים איסורים והיתרים מוסריים". מתוך הרצאה על ספרו של נועם יורן "מה רוצה הכסף?"

  • היסטוריה קצרה של צילום בזמנים חשוכים – חלק ה׳

    לחלקו הקודם של המאמר >>> המפץ הגדול ומשטר הראייה הריבוני–קנייני–אינסטרומנטלי חשיבות פרויקט המצלמות של דעואל לוסקי היא בכך שהוציא את הצילום מתוך הקופסה השחורה שבה הוא הוטמן כטכנולוגיה. המצלמות מנכיחות את הצילום כמערך יחסים לא מקובע שבמסגרתו הפקת תצלום היא רק אופציה אחת. כל רכיב של המצלמה עובר פרובלמטיזציה ומאבד את מעמדו כפתרון היחיד לטובת […]

  • היסטוריה קצרה של צילום בזמנים חשוכים – חלק ד׳

    לחלקו הקודם של המאמר >>> זירת הרצח כמה שנים קודם לכן, ב-1995 כאשר ראש ממשלת ישראל יצחק רבין נרצח, פניתי לדעואל לוסקי וביקשתי ממנו להפעיל מחדש את מצלמת צפון–מזרח–דרום–מערב (צדמ"מ) ששימשה אותו בשנת 1992 בקו התפר בירושלים.53 רצח רבין נחווה כרגע מטלטל. התפתינו להאמין שהסכמי אוסלו היו רגע של מפנה, ולא השכלנו לראות שהם נחתמו […]

  • היסטוריה קצרה של צילום בזמנים חשוכים – חלק ג׳

    לחלקו הקודם של המאמר >>> לא בלחיצת כפתור הקופסאות שדעואל לוסקי בונה עבור מצלמותיו שחורות ברובן. אך אלה אינן קופסאות שחורות. הן אינן מארזים של מכשיר שאופן פעולתו מוכר ליצרן ולמפעיל, ואפשר להציגו וללמדו, בקלות יחסית, כדי להשיג תוצאות ידועות מראש. התצלומים שמצלמות אלה יוצרות אינם קריאים בהכרח, ואינם יכולים להיחשב כייצוגים מזוהים של אנשים, […]

  • היסטוריה קצרה של צילום בזמנים חשוכים – חלק ב׳

    * לחלקו הראשון של המאמר >>> בין יתר ההבדלים בין שתי הפנורמות אפשר למנות את מיקומו של הסובייקט. הפנורמה האופקית מנכיחה בדימוי המצויר את מיקומו של הסובייקט המתבונן – תייר העומד על פסגת הר ומתבונן בנעשה סביבו. הפנורמה האנכית לעומת זאת, מייצרת רצועה ארוכה ונדרשות כמה וכמה רצועות על מנת להשלים מעגל פנורמי היפותטי. גם כך נצרך הצופה […]

  • תפנית השיבה הפרפורמטיבית

    כיצד מופקעים מצב ופעולה מהקשרם המקורי, ומוסבים, באמצעות תפנית פרפורמטיבית ודפוסים אסתטיים, לאקט ציבורי-אזרחי?

  • יציאת מצרים של זויה צ'רקסקי

    "הגדת אאכן" של זויה צ'רקסקי מעניקה ביטוי אישי לזהות המורכבת של העולה, שהתחנכה על התרבות הסובייטית הרשמית, גילתה את התרבות הרוסית האוונגרדית, למדה את המורשת האמנותית היהודית – ופירשה את יציאת מצרים בלשונה.

  • העולם לא כרצון, אלא כדימוי

    "הצילום, היקום הצילומי, ההשלכה חסרת המצפון הזו, היא העיקר של הפילוסופיה הפלוסרית, היא האתיקה של ה'תלות המתווכת, הדימוי או הצילום שהוא ההופך את העולם לבר-תפיסה'". מחשבות בעקבות הספר "לקראת פילוסופיה של הצילום" של וילם פלוסר.

  • גיבור המתלה

    ״אני שומע צריחה איומה. מה ממנה נקלט בטייפ שלצידי, ובאיזה רמה – הבדיקה אינה בידי. גם לו היתה זו הקלטה משובחת, אין ולא תהיה דרך לשכתב אותה, כה איומה ונוראה״. סיפור מאת תמר גטר.

  • תרבות של דיסקציה

    התערוכה "עולמות הגוף" של גונתר פון-האגנס כשיח אנטומי רה-רנסנסי ובארוקי, חלק ראשון.

  • משיבה מבט ממזרח

    על היסטוריית ייצוג האשה המזרחית במוזיאונים בישראל. מאמר מתוך הספר "שוברות קירות – אמניות מזרחיות עכשוויות בישראל".