מסה

  • האפשרות הפואטית של האוצרות

    "מה שמלהיב באוצרות היא העובדה שמדובר בהבניה של חילופי רעיונות בעלי ערכים אסתטיים ויחסי שיתוף מורכבים שנועדו לייצר טענה תרבותית חדשה, טענה עצמאית ואפילו שונה במהותה מעבודות האמנות המרכיבות אותה". נעמי אביב, שהלכה השבוע לעולמה.

  • להפשיט את הצילום

    כמה הערות על בעיית הביקורת האלגורית.

  • היומיום כסימולקרה של התמונה

    עבודתו של ג'ף וול נוגעת במציאות הנוודית החדשה בעידן הדיגי-דימוי. מחשבות בעקבות תערוכתו של וול במוזיאון תל-אביב.

  • הרדי-מייד כאובייקט מטרים של הסימולקרה

    "הפרדוקס המוזר המתגלם ברדי-מייד הוא שהאובייקט יכול לתמוך בתיאוריה האנרכיסטית של האמנות, המטילה ספק קיצוני בגבולות של כל הגדרה של אמנות, ובתיאוריה השמרנית וההחלטית של האמנות, שהרי אחרי הכל הרדי-מייד הפך למשוכה המרכזית שמעליה חייב לדלג כל ניסיון להגדיר אמנות". לרגל 100 שנה לרדי-מייד, מציעה ליאת סידס מבט נוסף על המהפכה התודעתית שחולל דושאן

  • הצילום אחרי הסימולקרה

    הצילום על הופעותיו השונות הוא מה שמעורר את הטראומה של המציאות העומדת מולו. היא האובדת בחוסר הידיעה איך או במה הוא ישתמש הפעם על מנת לעשות בה מעשים מגונים למיניהם.

  • להשאיר עקבות

    מחשבות על תערוכתה של ליהי תורג'מן "כושי-אטלס" בגלריה ג'ולי מ'.

  • על הדימוי הסוריאליסטי ומילת־ההֶלְחֵם

    הסוריאליזם גורם למילים לעשות אהבה, שמאפשרת לצופה (בתצלום או בציור הסוריאליסטי) או לקורא (בשירה הסוריאליסטית) להסתחרר באהבת המשמעות.

  • סוריאליזם משלהן

    גם בתנועה הסוריאליסטית והמרחב המשחרר כביכול שנשאה עמה, הנשים לא מצאו את מקומן באינטרוול הצר שבין המוזה, האישה-ילדה והמטורפת. אז הן יצרו להן מרחב חלופי, אלא מה.

  • למען שמאל ללא עתיד

    "מהותה של המודרניות, מסוחר התבלינים הקורא בכתובים ועד בנקאי האייפוד מהרווארד המזיע במכון, היא סוג חדש של 'אינדיבידואל' – מבודד וצייתן עם תמיכה טכנית מתאימה". חוקר האמנות טי.ג'יי קלארק במבט מפוכח על השמאל בעידן הקפיטליסטי והצעה לפוליטיקה בעלת תודעה טרגית שמישירה מבט אל ההווה.

  • עמנואל קאנט: הצעה לקאמבק

    מה בעצם הקשר בין "צבע טרי", מפלגת קדימה, בוריס גרויס, מקדונלדס, ג׳ף קונץ, השמנת ילדים, אנגרי בירדז, אמנות מגויסת, המטריקס ועוד? יונתן הירשפלד טוען שהבשילה העת להחזיר את קאנט למשחק, ומבקש מאיתנו להעז לדעת.

  • כרוב ממולא וכיסא ריק

    מחשבות על בשר ורוח ועל האמנות ביהדות ובנצרות.

  • דימוי-על

    האם ניתן ליצור מכנה משותף של קבוצת יצירות רק על פי סוג הדרכון שאוחזים יוצריהן? האם הבסיס הלאומי הוא יסוד ראוי או אפשרי על מנת לקבוע תיזה מספקת להקמת תערוכה? הרהורים על תערוכות אמנות מאסיה בישראל.

  • לפנות מקום בתוך המקום

    "מוזיאון איננו לעולם מקום טריוויאלי – לא משום שאיננו מקום ציבורי, אלא אדרבה, משום שהוא מזמן אותנו בתנועת העצמה לחשוב תמיד מקום ציבורי יותר, מקום שנוכל לכנותו היפר-ציבורי, משום שהוא מפנה מקום לאחרות בלב לבה של הזהות". על הכנסת אורחים מוזיאלית.

  • נגד גרויס

    "קריאת מאמריו של בוריס גרויס מרגילה אותנו שהשמרן הוא המהפכן, השמאל הוא הימין, הכותב הוא האמן, האמן הוא המתעד והכל מסתדר איכשהו ככה, שכותבים מהאקדמיה המחזיקים בדעות צודקות הופכים להיות הקוראן, ואמנים למאיירי הקוראן". יונתן הירשפלד בביקורת גורפת והצעה חלופית.

  • דיוקן ההוצאה להורג

    "הקושי להכיר בזוועה אינו נובע רק מכך שזו אינה מותירה בתצלומים חותם חזותי, אלא גם מכך שכאשר המצולם הוא פלסטיני, אין הוא מופיע כאדם הקורא קריאת חירום בשעה שעומדים להוציא אותו להורג ללא משפט".

  • הזמן של הדימוי

    הטעות של ההיסטוריציזם נעוצה בהנחה שהדימוי שריר וקיים, שמשעה שהוא מופיע הוא נחקק לעד, שהוא נצבר. אבל הדימוי איננו נייח, אלא הוא הפצעה של מה שיכול לֹאבד.

  • ובו תדבק

    בניגוד לאמונה הרווחת, יהודי המקרא קיימו תרבות קעקועים עממית עשירה.

  • קומפוזר ופרפורמר

    נורית דוד ובויאן – תפיסה של חלל בציור הבודד ובסדרה, בעקבות האפשרויות שהנחילה מורשת המיצב.

  • דיוקן, עצמי

    מי הוא המוּצְלָם, הנשקף בדיוקן עצמי? מי מביט וניבט ממנו ובו?

  • אמנות הבשר

    הגוף באמנות הוא שדה קרב, באמצעותו אנחנו לומדים על מציאות חיינו – הרצאה של דר' בן ברוך בליך, מתוך הכנס "על החושני באמנות", בצלאל, 28.11.2010