ביקורת

  • הטרור של הסובלים

    הטרור של הסובלים

    "טיפולו של לחמן בברונזה דרך איכויות של שעווה ודרך ריתוך מעמת את הצופה עם מה שנדמה כחומר גולמי, כמו שרידים גיאולוגיים המוטחים בפניו. כל זה מצטבר לפיסול כהצרנה של טראומה. הפסל עצמו נחווה כאתר של אסון וכדבר המחולל אסון. אולם מהי הטראומה שהפסל מבקש למצק?". הערה על פסלו של צביקה לחמן במוזיאון הרצליה.

  • מרימים מסך על מחול חדש

    מרימים מסך על מחול חדש

    פסטיבל "הרמת מסך" האחרון עירער על תפיסת המחול השמרנית שאיפיינה את המוסד בשנים האחרונות. היוצרים חגגו, המבקרים הגיבו בחשש מ"אובדן המחול" ואכזבה מהתוצרים שהוצגו. דנה שלו ניסתה ללבן כמה מן השאלות שעלו בעקבות הפסטיבל עם המנהל האמנותי איציק ג'ולי, האוצר רן בראון והיוצרים ארקדי זיידס, עדו פדר, שני גרנות ונבו רומנו

  • טקס מאה הנופים

    טקס מאה הנופים

    מחשבות על יצירתו של גסטון צבי איצקוביץ, "טקסי חולין", המאחדת במרחב אידיאלי אחד את חזונו האישי, דמויות אנושיות ואת מבטי הצופים מעבר לגבולות הזמן והמרחב.

  • בין שעשוע למחאה פוליטית זועקת

    בין שעשוע למחאה פוליטית זועקת

    "צ'רקסקי מרבה לצייר את מי שסביבה – חברים, רוסים, אפריקאים ומזרחים, דמויות אנונימיות ברחוב, חקלאים, אמנים בולטים, וגם אם נעשית סלקציה מסוימת, בחירותיה במושא הציור דמוקרטיות מאוד. ציוריה אינם מניפסט פוליטי, הם הזמנה כנה להשתתפות במבט". אלינה יקירביץ' על עבודותיה האחרונות של זויה צ'רקסקי.

  • חזרה והבדל

    חזרה והבדל

    ״צילומיו המשכרים בצבעוניותם של יורם בוזגלו מדמים ציורים לכאורה, אך הם מלמדים דווקא עד כמה מרבית מהציור האמון על התבוננות בטבע היום מדמה צילום״.

  • היה לי נער, נערה

    היה לי נער, נערה

    "החייל עושה מעשה ברוטלי של פלישה לחלל לא לו, חלל פרטי, אינטימי, נשי. בתמורה מורג מחזירה אותו למחוזות הלא גבריים של קיומו, מנשה אותו ומנערת אותו (מלשון נער); הוא קורבן הכיבוש, ולא מייצג שלו". ד"ר עופר נורדהיימר-נור מתבונן בתמונה אחת מן התערוכה "הפואמה (הלא) ביתית" של דבורה מורג.

  • מלך שחור בלובי של בניין

    מלך שחור בלובי של בניין

    "אף עבודה אינה עונה לתו התקן של הסלון הבורגני האשכנזי, המקום שבו מצויות רוב עבודות האמנות הישראליות, והתערוכה עצמה הלא היא במרחב סִפי, לובי נעול. קרי, עוד לא בבית". כמה הערות על התערוכה "מלך שחור" של ליאור גריידי.

  • כחומר ביד האוצרת

    כחומר ביד האוצרת

    מירי פליישר ראתה שלוש עבודות אוצרות בבית בנימיני. היא התפעלה מהאומץ הכפול של שלומית באומן, על אף שזו מאלצת את הצופים להתכופף; התרגשה מההצבה של טלי כהן-גרבוז, אם כי הסתייגה מרגליהם הדקות של השולחנות; אהבה את הבחירות של תרצה ילון-קולטון, אבל התבאסה מהמדפים. ביקורת בונה.

  • על מה ולמה יורדת

    על מה ולמה יורדת

    "וכך, גם הרבה אחרי שיצאנו מבית הנסן שהיה פעם בית המצורעים, רוח שלִבּה חובר ב-X מחוט מוזהב מתהלכת במסדרונות, בעליות ובמרתפים, ובוודאי תתהלך שם זמן רב. כאילו השאירה את עצמה ככתם. ובעיר, שבוע הגשם עבר והתהפך לזמן בעירה". הרהורים על אמנות בזמן חולירע בפסטיבל "קולה של המלה" 14

  • איך הפך ההרס להיות יפה כל-כך?

    איך הפך ההרס להיות יפה כל-כך?

    "העבודות בתערוכה מפתות באסתטיקה ובריגוש שבהן, ואז בועטות את האמת המרה שלהן. זה הנשגב החדש, זה הדימוי שמתאים לדור שעשרות דימויים מרצדים על הרשתית שלו והוא הפך אפאתי". שני ורנר על "אי שקט" במוזיאון ישראל.

  • חזון אפוקליפטי על חורבן ופיצה

    חזון אפוקליפטי על חורבן ופיצה

    ג'יימס אנסוורת' יוצר אמנות לבעלי חוש הומור ובטן עמידה, הכוללת את צבי הנינג'ה, פיצה וסקס. ביקורת ושיחה קצרה בעקבות תערוכה בגלריה רו ארט.

  • גל של נוסטלגיה אמיתית, רק לרגע

    גל של נוסטלגיה אמיתית, רק לרגע

    "עולם הדימויים של ישראל (ישראל האיש והאמן, אך גם ישראל המדינה) אינו רק שלו ואינו ממש שלו. אלה זכרונות של נוסטלגיה מפוברקת, חיקוי של חיקוי, של זיכרון של משהו שלא היה". רות מרקוס על "נמצא", תערוכתו של ישראל רבינוביץ' בבית האמנים בת"א.

  • הבולען צדק

    הבולען צדק

    "עמדתה של כהן-לוי לא רק שאינה ניהיליסטית, היא כמעט רליגיוזית. היא אומרת לנו: 'הסימן מעיד על דבר שהיה ונעלם, או על דבר שעוד ישנו, ואנחנו רק לא רואים אותו: האדם ועולמו מפליאים אותי'". מחשבה שנייה על עקבות וצללים ביצירתה של מאיה כהן-לוי.

  • המשנה הסדורה של דוד וקשטיין

    המשנה הסדורה של דוד וקשטיין

    "בתערוכה מופיע דיוקן עצמי הנושא את השם 'צייר': גבר בגיל העמידה המתבונן במראה שממנה נשקפת דמותו המעוותת. דימוי זה הוא העתק של קריקטורה סטירית מעיתון יומי שמעליה הוסיף וקשטיין בכתב ידו את המלה 'צייר', ובכך ניכס אותה לעצמו. השתקפות עצמית זו עשויה לתפקד כמטפורה לתערוכה כולה". יניב שפירא בעקבות התערוכה "דוד וקשטיין ציור, 2014–1975".

  • הפוליטיקה של המחאה, גם השקטה

    הפוליטיקה של המחאה, גם השקטה

    "התערוכה 'מחאות שקטות' של שרון גלזברג בגלריה קו 16 מצליחה לדחות באחת את השמועות על מותה של המחאה. לעומתה, התערוכה הקבוצתית 'משחקים באש', המוצגת בארטפורט ועוסקת באותו נושא, משאירה את הצופה בגבולות הנוחות של הבורגנות התל-אביבית". נועה חזן על שתי תערוכות העוסקות ביחסי אדם-טבע.

  • "הרוח אינה חולפת, היא קיימת כצפיפות ניטרלית"

    "הרוח אינה חולפת, היא קיימת כצפיפות ניטרלית"

    "אני מתעניין בחלל, במיוחד לאור העובדה שצילום הוא חומר שטוח. אני מנסה ללמוד ולהבין, אולי קצת בדומה לאֶשֶר, איך אפשר באמצעות משטחים להגדיר חלל, אבל גם ללכת בו לאיבוד". ביקורת ושיחה עם אורן הופמן בעקבות התערוכה הראשונה שלו, "אובייקטיב: יוזף אלברס, אורן הופמן", במוזיאון תל-אביב.

  • 5 הערות על "הלב אינו מטפורה"

    5 הערות על "הלב אינו מטפורה"

    "זוהי אמנות לבנה לקהל לבן, העוסקת בלא-מודע של האדם הלבן. היא עוסקת באופן שבו מנגנונים רבים הופכים את המזעזע לכל-כך נפוץ ואת הדיון בו לכל-כך בנאלי, עד שהוא נראה טבעי כמו טאפט חדר ילדים". יונתן הירשפלד על תערוכת היחיד של רוברט גובר ב-MoMA

  • כובש את הכיבוש

    כובש את הכיבוש

    "העבודה מציבה מראה לכלל הציבור הישראלי, שנדרש לזהות ולהתמודד באמצעותה עם ביטויי האלימות שלו עצמו, גם באופן אישי וגם כאזרח. החשיבות שלה בימים אלה חשובה לאין שיעור, במיוחד לנוכח קולות של צנזורה, משום שהיא מפנה אצבע מאשימה באופן שווה אל כולם". דנה שלו על "ארכיון", יצירתו של ארקדי זיידס

  • הרגע האחרון שבו האוונגרד היה אפשרי

    הרגע האחרון שבו האוונגרד היה אפשרי

    "המומנט המודרני, האמוני והאוונגרדי שפייק לקח בו חלק הובס על-ידי הפוסט-מודרניזם נוסח ג'ף קונץ, המציג עולם ללא רוח שכל שנותר בו הוא הפטישיזציה של הסחורות והאירוניה המרה המלווה אותה". נאם ג'ון פייק באסיה-סוסאייטי, ניו-יורק.

  • המסתורין הומר בקריצה

    המסתורין הומר בקריצה

    התערוכה "ארץ יצורי הפרא", המבוססת על דימוי שטיחי מלחמה אפגניים, מציגה את הכישרון והמקצועיות של נבט יצחק, אך גם את הסכנה הטמונה בהתאהבות-יתר של אמן במושאי מחקר ובדרכי עבודה מוכרות.