ביקורת

  • שובו של הספר

    "התערוכה מחזירה את הספר אל החומריות האבודה או הנשכחת שלו; היא מתבוננת בטקסט כאובייקט – אסתטי, פוליטי, היסטורי או פסיכולוגי. הספר עצמו מחולץ מהשכבות התת-קרקעיות של הקריאה, משתחרר ממנה. העמדה הבסיסית הזו יוצרת רושם שיש בו מסתורין; מימד מאיים, ברוח האל-ביתי הפרוידיאני". עמרי הרצוג על התערוכה "ביבליולוגיה" במוזיאון פתח-תקווה.

  • "הטפיחה על גב הנולד שגרמה לריאותי להתחיל לנשום"

    "בכל תערוכה רטרוספקטיבית יש הפתעות של תחילת הדרך, תקופות של שינויים, תפניות ולעתים מהפכות. אצל אלכסנדר קלדר יש הכל". רם אהרונוב ביקר בתערוכה של אלכסנדר קלדר בטייט הלונדוני.

  • חגיגות המוות של עדן אורבך-עפרת

    מימזיס ותנטוס: מחשבות על אמנות ומוות בעקבות תערוכתה של עדן אורבך-עפרת, "טרמינל (מחווה לארנולד בקלין)", במוזיאון פתח-תקווה לאמנות

  • מטילה יהבה

    "במקום להיות 'אקט של ניצחון של הייצוג האמנותי-הרפלקסיבי, המסורתי, על הייצוג העצמי הקומפולסיבי ברשתות החברתיות', במקום להכריז על 'נצחונו של הדיוקן על הסלפי', זהו נצחונו של הסלפי על הדיוקן. התערוכה חוטאת לעצמה, ומייצרת סלפי של סלפי". על התערוכה "גליה יהב – דיוקן עצמי" של רינת שניידובר.

  • "כשמגיעים אל לב לבו של העניין, האבן רכה כמו מים"

    "ייחודה של טאובר הוא ביכולת לשאול על מערך היחסים ההיררכי הקיים במבנה המסורתי כמו גם בזה של תולדות האמנות ולהרים גבה על שניהם גם יחד, עם הומור המרופד בעין טובה ובאופטימיות". על תערוכת היחיד של רחלי טאובר באוניברסיטת בר-אילן.

  • קצרים מלונדון

    רשימות מהירות מהקפטריה של המוזיאון – סוזן פיליפס ופרנק אאורבך בטייט בריטן.

  • דיסוננס של וירטואליה ומציאות

    "התפתחויות במיכון הראייה דרך טכנולוגיה מתקדמת, יישומן במשחקי מחשב, הפצתן האינטרנטית, ניצולן למטרות צבאיות והשפעותיהן הפוליטיות הם נושאי מחקר שכיחים בשדה האמנותי העכשווי. אך קפלן מצליח להציע נקודת מבט ייחודית על הנושא, שלרוב מוגש ברצינות תהומית, דרך שנות הניינטיז העליזות שבהן גדל". על תערוכתו של אדם קפלן, "תופת הפינוק".

  • חזרתו של המבע

    "רוח של נעורים פיעמה בפסטיבל השנה, שקידש את ההתנסות. כמה מהיוצרים השתמשו בה כעלה תאנה לעשייה חסרת תכלית או משעממת, ועבור אחרים היא היתה זרז או מנוף לחקירה וביטוי חכם של הדבר הזה (בריחוק מה) שאנחנו קוראים לו 'מחול'". דנה שלו על 4 מופעים נבחרים מפסטיבל "הרמת מסך"

  • סוג של זמזום קולקטיבי

    "דוניץ מהלכת בזהירות על הגבול שבין רעש למוזיקה, שבין הרפלקסיביות העקרה לקונטקסט הרלבנטי. הגוף האנושי הוא-הוא המדיום עבורה – אך יש לזכור שאותו גוף מגיע בתצורות שונות, דבר שהעבודות רומזות אליו, אך מבקשות אולי להצניע לטובת דקלום המנון אחיד". על תערוכתה של מאיה דוניץ במרכז לאמנות עכשווית.

  • ניזון מהאשליה שהוא עצמו ניסה למכור

    "זו תערוכה על גבריות, והתבגרות, ומיניות והומו-ארוטיות, אך היא גם תערוכה על צילום: גילוי והסתרה, מציצנות ודחייה, הקפאה של רגע ורמיזה לזה שאחריו. משהו בעבודות לוקח אותנו אל שפה תמימה וראשונית יותר של הצילום, וזאת דווקא כשמעמדו הקוסם נגוז מזמן". על תערוכתו של דיווי בראל, "אני עפה", המוצגת בגלריה אינדי, תל-אביב.

  • סדר מגובב למופת

    סימן השאלה בנוגע להצדקת החיבור בין נחום טבת לאולף הולצאפפל נותר בעינו, אך התערוכה של השניים במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין-חרוד מצליחה לחלץ מעבודתו של טבת רוך, פיוטיות ותחושת משחק.

  • ״חוזר אל הבעיה שוב ושוב״

    "לאאורבך יש אובססיה לנושאים מצומצמים ותשוקה לחזור אליהם שוב ושוב. וכך כותב ויליאם פיבר, שהחל לשבת מולו ב-2003: 'למרות שאני מזהה את עצמי בציורים וברישומים שנוצרו כתוצאה מהמפגש בכל יום שני בערב, אני תמיד ער לכך שמה שפרנק מייצר זה אאורבך בראש ובראשונה. אני יושב שם, משנה פוזיציה כל תשעה חדשים בערך, הכיסא קבוע במקומו, הנוכחות שלי והשעתיים המדויקות מאפשרים לאמן את התנאים לתפקד'". רשמים מתערוכה של פרנק אורבך בטייט בריטן, לונדון.

  • שיא מחושב

    "בדומה לכאוס הקוביסטי, ששילב בין פנים לחוץ, כך גם בציוריו של אביטל, ההדף מהפיצוץ כאילו חודר פנימה ומנפץ את הפנים הבטוח והדומם. אך אצלו, המוטיבציה לערעור הזה אינה עיסוק פנים-אמנותי או רצון לשבירת דרכי הייצוג המקובלות, אלא זאת המציאות עצמה שדופקת על החלון". קרן גולדברג על "ח|ד|ר|", תערוכתו של גיא אביטל בגלריה שלוש.

  • ניצוצות או קליפות

    מה עושה תערוכת אמנות עכשווית בלב ההפנינג הגדול של חסידות חב"ד בבנייני-האומה, המכונה בין השאר "חג הגאולה"? לפי נעה לאה כהן, את שורשי התערוכה יש לחפש עמוק במשנתו של הרבי מלובביץ'.

  • פארק הדכדוכים

    ״בנקסי מציע הוויה שיודעת לחשוב בינארית, לדעת מה שגוי, מקולקל, לא תקין, אבל לא יודעת להציע נחמה, השלמה, יצירה שחורגת מהקיים, ואמנות מדכדכת ללא אופק, תקווה או חלום היא פריבילגיה של חזקים״. ליאורה לופיאן ביקרה ב״דיסמאלנד״.

  • תנועת מראה

    תנועה-ציבורית מציגה במוזיאון תל-אביב פרפורמנס מהוקצע של קלישאות שאינן נוגעות רק לאמנות הלאומ(נ)ית המקומית, אלא גם ליכולת לדון בה באופן ביקורתי.

  • גחמה של פרפורמנס?

    "נראה שתנועה-ציבורית אינה מטמיעה עד הסוף את ההשלכות שבוויתור על העמימות שבמעמדה, וממשיכה לבצע את פעולותיה כבעבר. חברי התנועה יכלו להגדיל לעשות ולשתף את הצופה לא רק במה שתיכננו לחשוף מראש, אלא גם ביחסי העבודה שלהם עם המוזיאון". קרן גולדברג על "אוסף לאומי", הפרפורמנס של תנועה-ציבורית במוזיאון תל-אביב.

  • שיק רדיקלי

    "הסדרה 'שיק ג'ראח' מציעה גרסה כנה של הדינמיקה הפוליטית של מחאות. ברעם השתתף במחאות והוא חלק מובהק מהקהילה שתיעד. גם הוא 'מסובך' בעניין. תצלומיו הם, במידת מה, בחינה עצמית. התלונות נשמעות, אך המחאה מוצגת גם כחלק משגרה, עבודה, לא רק פעילות פנאי". בועז לוין על "שיק ג'ראח", עבודתו של גלעד ברעם.

  • הגוף המכריע, הרקוויאם המוכרע

    שני הרהורים על שני מופעי מחול: "More than Enough" של דוריס אוליך, שמאתגר את תפיסת הגוף הנורמטיבי, ו"רקוויאם גרמני" של בלט אם ריין דיסלדורף, שמפרפר בין סגנונות

  • לייצר שדה בתקווה שיהפוך למיותר

    "התערוכה 'New York/New Work' מציעה לדבר על 'שדות אמנות' דרך התאגדות אחת של יוצרים אמריקאים העוסקים בהבעה יהודית באמנות. דרך המבט על ה'שם' הצענו לחשוב על מה שקורה או שיכול לקרות 'כאן'". מחשבות בעקבות הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית.