ביקורת

  • סוף שנה בבצלאל: בין זהות לסולידריות

    סוף שנה בבצלאל: בין זהות לסולידריות

    יהונתן ה. משעל סייר בתערוכות הבוגרים במחלקות לצילום ואמנות בבצלאל, האזין לסטודנטים ולראשי המחלקות, התרשם מהרוח הקבוצתית של המחלקה לאמנות והתפעל מהשיח העדכני במחלקה לצילום.

  • ציורים האוהבים את הציור לא כגבר, אלא כאדם

    ציורים האוהבים את הציור לא כגבר, אלא כאדם

    "מופיעים כאן דימויים ארוטיים, מובהקים, פיגורטיביים. גבע אומר שהם היו מאז ומתמיד, אבל אני איני זוכר כאלה בעבודותיו. ואז זה מכה בי. ממה צריך האמן להשתחרר כדי להגיע לארוס מחדש?". יונתן הירשפלד על תערוכתו של ציבי גבע בגלריה חזי כהן.

  • מגמה חיובית

    מגמה חיובית

    "נראה שהבוגרים אינם מסתפקים עוד בהתמחות ובהצגה של מדיום אחד, ופונים לייצר חללים מורכבים יותר, עם תחביר מאתגר, מרובד וקוהרנטי יותר". גילי סיטון על שלוש תערוכות של שלוש בוגרות המחלקה לאמנות בבצלאל: רוני דורון, מיכל בן-יעקב ונטלי אביגדור.

  • אשה, מצלמה, סכין

    אשה, מצלמה, סכין

    כמה מחשבות על פרסומת חוצות של קסטרו, התערוכה של מלכי טסלר בגלריה רוזנפלד, הווידיאו החלוצי של מרתה רוסלר מ-1975, מדבקות לפטמות, נשים, חיילים וסכיני מטבח.

  • ממלכת העיוועים של סבא ג'פטו

    ממלכת העיוועים של סבא ג'פטו

    "מטרידות עוד יותר המראות המעוקמות התלויות על הקירות כולם. אם עד עכשיו היינו כצופים מן החוץ, כעת אנחנו הופכים לחלק מהדבר, מעוקמים, מעוותי גוף, דמותנו משתקפת במראה, שייכת פתאום למאורע המצמרר הזה". על "דובב שפתי ישנים", תערוכתה של אידסה הנדלס, אוצרת, אספנית ואמנית קנדית בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב.

  • חוֹחְלוֹמַה

    חוֹחְלוֹמַה

    "מצב הפָּט, הנקשר בתערוכה עם משחק הדומינו, אינו אירוע פשוט; זהו מצב המבין את יחסה של האמנות אל ההוויה וטוען ליחס חדש, שבלבן מנסחת, בין החלש לחזק, בין האמת לייצוג, בין חיקוי למציאות". חיים דעואל לוסקי על תערוכתה של יעל בלבן, "פָּט", בגלריה הקיבוץ בתל-אביב.

  • מיש פוליטי

    מיש פוליטי

    "הסרט מתנהל באיזה יקום שבין פסטיבל לפסטיבל, בין מחיאת כף מהתפוצות למחיאת כף מהשטחים, ביקום שבו אתה יכול לשיר שאתה לא פוליטי ובאמת להיות לא פוליטי למרות שבעצם חשבת שאתה פוליטי". ליאורה לופיאן על "ג'אנקשן 48", סרטם של הראפר תאמר נאפר והבמאי אודי אלוני

  • אתנחתא מתודית

    אתנחתא מתודית

    "התערוכה כמכלול מצליחה לחשוף תהליכי עבודה אינטימיים המתרחשים בחללי הסטודיו הסמוכים, גם אם כמה מהם אינם פתורים עד הסוף, וזאת בלי לוותר כמעט על הגשה מקצועית והתייחסות רצינית". קרן גולדברג על "5 – תערוכה קבוצתית" בגלריית גבירול, תל-אביב.

  • לוחשות את המז'ורי, צועקות את המינורי

    לוחשות את המז'ורי, צועקות את המינורי

    ה-New Museum בניו-יורק הקדיש את כל חמש קומותיו, כולל מפלס המדרגות, לתערוכות יחיד של אמניות, ולמרבה השמחה – ללא כל הצהרות גדולות או לייבלים מאגדים מעיקים. קרן גולדברג בחרה מהן שלוש: האמריקאית ניקול אייזנמן, הפולנייה גושקה מצ'וגה והרומנייה אנדרה אורסוטה.

  • צמח שמתעקש לגדול באדמה שהמכונה שחקה

    צמח שמתעקש לגדול באדמה שהמכונה שחקה

    "העבודות המוצגות בתערוכה זו מייצרות מחדש את הגלריה כמי ששואבת את משמעותה מהאבסורד של קיומה ולא מהקיפאון שלה, מהדיון שהיא מעוררת בקרב המבקרים ולא מהקונסנזוס, מהדאגה שהיא מעוררת בקרב עוברי אורח שרואים התקהלות". ראג'י בטחיש על התערוכה "Evidence" – دليل – רְאָיָה"

  • אבא נעלם

    אבא נעלם

    יש הרבה דרכים לקרוא בקול את צמד המלים 'אבא, אבא', המופיעות ככותרת לתערוכה שאמורה לפתוח בקול תרועה את משכנה החדש של גלריה P8, אולם לנוכח אוצרות דלה ושטחית, נותרת הקריאה 'אבא, אבא' כפטפוט לא מובהק של תינוק, כהצבעה על דבר וסימונו כ'אבא', ותו לא.

  • ניסוי כלים

    ניסוי כלים

    "בשתי העבודות שצפיתי בהן, יוצרות מוכשרות בוחרות שלא לבחור, לא למתוח ביקורת או לנקוט עמדה ברורה – אלא להציג מצב. העדינות הזו יכולה להיות שפה, סגנון או טרנד, אבל לטעמי היא פשוט בוסרית". דנה שלו על מרכז כלים לכוריאוגרפיה בבת-ים ועל יצירותיהן של טליה בק ויולי קובבסניאן

  • היינו פה?

    היינו פה?

    "כקריצה פרדוקסלית מטביע אהרונוביץ' על הדימוי נורות בוהקות הכותבות בכתב ברייל את המלים 'הייתי פה'. רק עיוורים יוכלו לזהות את תצרף הנורות, ואילו התצלום נותר עלום עבורם. אנו הרואים נסונוור מהנורות ונתעוור לרגע בעצמנו; לולאה אינסופית החושפת את הצילום במערומיו". שני ורנר על תערוכתו של בועז אהרונוביץ', "נקודה כחולה חיוורת"

  • להיזכר במשהו שלא ידעת מעולם

    להיזכר במשהו שלא ידעת מעולם

    "בתקופה שחיפשתי חומר על אופקים-חדשים מצאתי כרזה ממוסגרת תלויה בחדר מדרגות בבניין שבו התגורר מכר שלי. חשבתי שזה זריצקי, אך כשהגעתי למקום שוב גיליתי שמדובר בכלל בשטרייכמן. לא רק שלא יכולתי לזהות את ההבדל – לא ידעתי אפילו לקבוע אם הדימוי דהוי, אפרורי ומכוער בגלל איכותה הגרועה של ההדפסה הישנה, או כי מדובר באמנות ישראלית טיפוסית". מחשבות על אופקים-חדשים בדור שלא ידע את זריצקי.

  • הפספוס של פסטיבל הצילום הבינלאומי

    הפספוס של פסטיבל הצילום הבינלאומי

    "מאז המצאת הצילום, האלמנטים המרכזיים הקשורים בו ומתרוקנים ממשמעות בלי הרף הם רצף הזמן והעבודה הפיזית שנדרשים להפקת דימוי. כשאלה נזנחים לחלוטין לטובת הרעיון, קשה מאוד לפענח את המונח עצמו. סוגיה זו נעדרת לחלוטין מתוכני הפסטיבל המוצהרים, וזה פשוט פספוס". יהונתן ה. משעל על פסטיבל הצילום הבינלאומי ביפו העתיקה.

  • סודות הרקמה

    סודות הרקמה

    "במהלך חצי שנה ישבה אלחנני עם הנשים הבדואיות, שמעה אותן מפטפטות בערבית ובעברית, חולקות ביניהן את סודותיהן הכמוסים והיומיומיים. את רובם אמנם לא הבינה, אך 'כתב היד', היא מספרת לי בשיחה, 'הסגיר את המצוקות שלהן'. חלל התערוכה מבושם בניחוח של אבקת הכביסה סוד, המעניק למבקר תחושה של בית נקי ואידיאלי, אך מרגע לרגע, כשמבשם האוויר מתיז עוד ועוד ספריי, עולה הקבס". על תערוכתה של אודליה אלחנני "הסוד שבניחוח".

  • חתונה מעוקרת

    חתונה מעוקרת

    "שני המוזיאונים בחרו בדרך האמצע, ובמקום להציע פירוק או בנייה, התמקדו בתחזוקה. כך במקום שבר קיבלנו אישוש עצמי. במקום פריצה – חנופה. במקום שידוד מערכות – תיקונים. במקום מפץ אוצרותי שימוטט צירי סידור ומחשבה מקובלים – הזזה קלה של קווי הגבול הקיימים". יונתן אמיר בעקבות יום עיון שעניינו החלפת שתי תערוכות הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון תל-אביב ומוזיאון ישראל.

  • זהות תמיד תאכל אותך

    זהות תמיד תאכל אותך

    "'Not New Now', שמה הקופירייטרי של הביאנלה, מרמז על עיסוק בזמנים, על 'רצון לעקוף את האוריינטציה התרבותית' שהביאה לצריכה קפיטליסטית חלולה, בלשון האוצרת, ולהביאה 'לכיוון חדש'. אך למעשה הביאנלה עצמה מבקשת לבחון את שאריות החלום המודרניסטי, לצד זה הקולוניאליסטי, בטריטוריות לא-מערביות". על הביאנלה השישית במרקש.

  • האסתטיקה של מכונת המגורים של המעמד הנמוך בישראל

    האסתטיקה של מכונת המגורים של המעמד הנמוך בישראל

    "בתערוכת היחיד הראשונה שלו, נפרשת במלואה השפה הפיסולית שלו, שפה פואטית מאוד ועם זאת חודרנית עד כאב. האסתטיקה של היומיום של מכונת המגורים של המעמד הנמוך בישראל נפרשת בניתוח רוחב, והמינימליזם המהודק שבו היא עשויה כומס בתוכו משמעויות דחוסות". על תערוכתו של דוד בן-הרא"ש, "דומם-מנוע"

  • שובם של ימי-הביניים, שוב

    שובם של ימי-הביניים, שוב

    "מה המוטיבציה של פישלי ווייס? לרוקן את העולם? ללעוג? לקטלג? לשנוא את העולם שנאה מלאני קליינית כזו השואפת לרוקן את השד ולחסלו, שלא מסוגלת לראות את האחר כנפרד ושלם ולכן הכל זה הכל והכל רודפני וריק? ולהציג כעמדה מתוחכמת את שנאת העולם הזו?". יונתן הירשפלד חזר שפוף מהתערוכה של פישלי ווייס בגוגנהיים, ניו-יורק.