ביקורת

  • ללא בושה (או: חשו מה?)

    "תובל אינו עוסק בחשומה ומגיע ממנה לזהות, אם בכלל, אלא הוא מחפש מלכתחילה את הזהות המזרחית מתחת לפנס החשומה, או יותר נכון תחת צל צלה החיוור ביותר של החשומה, בתרגומה לשאלת הבושה של מזרחים אל מול אשכנזים". אלברט סויסה על התערוכה הקבוצתית "חשומה" בבית האמנים, תל-אביב

  • חלומות רקובים

    שתי תערוכות בתל-אביב תחתית 2018. "ציורקב" של חנה אשורי היא נסיעה מקריפה ברכבת של איברים מזוהמים, פעורים ומבעבעים של גופות אדם ובעלי-חיים. תערוכתה של אלונה הרפז מלאה עיניים זרחניות שמבטן הרוטן, האדיש והמורעל משקף את מיטב הסמים העירוניים. אל תחמיצו

  • משב הבריזה המקסיקאית בינות לרעפים הבריטיים

    השנה נבחרה לעיצוב ביתן הקיץ ה-18 של גלריית הסרפנטיין בלונדון האדריכלית הצעירה ביותר בתולדותיו, פרידה אסקובידו, ילידת מקסיקו-סיטי, שהצליחה לשלב בין עיצוב מינימליסטי ואינטליגנטי לשלל הפתעות ויזואליות ואקולוגיות

  • הדרך (החסרה) לעין-חרוד

    "התערוכה מבקשת לספר סיפור גדול יותר מן האוסף עצמו, ואף גדול יותר מהמקום שבו היא מוצגת, אולם מגלה מידה של רפיון ועמימות ביחס למתחים ומאבקים מרכזיים בהיסטוריה העין-חרודית: המאבקים עם היישוב הערבי, מאבקים מגדריים, פוליטיים ובין-אישיים". גילי סיטון על חלקה הראשון של תערוכת האוסף "מאוצרות המשכן לאמנות" בעין-חרוד

  • קרקע המציאות

    "עיקר פעילותה של האדריכלות הפורנזית נעשה בתחום המשפטי והאקדמי ולא בעולם האמנות. אולם מאחר שכל ייצוג מציאות מנוסח באמצעים אסתטיים, ניתן למצוא בה ניסיון לגיבוש תנאים להבנת האמת בתקופה בה משמעותו של המושג הולכת ומתנדפת", קרן גולדברג על התערוכה "אמת קרקעית" בגלריה בנימין

  • רגעים פיוטיים שהמוות פושה בהם ברוך

    "עובד מציגה פרגמנטים מכמה פרויקטים ומצליחה לייצר ביניהם מעין 'קולאז' מרחף', הנובע מכמה נקודת מגוז שמתלכדות לאחת – החיים בקיבוץ. שבילי המגוז במקרה זה הם גם שבילי המילוט". גילי סיטון על "עבר קרוב", תערוכת הצילום של דורון עובד בקיבוץ חניתה

  • בחזרה לעתיד בעמק חפר

    עידו כהן מתעכב על שתי עבודות בתערוכה "ארכיאולוגיה עכשיו" בגלריה זוזו, עמק חפר – "האחר" המתסכלת של יוסף משיח ו"בהרף עין" המרהיבה של נעמה ברתיני-שביט – ומזמין למה שמסתמן כאחד מחללי האמנות המשובחים והמסקרנים שנראו כאן

  • תוכנית מתאר למסע במרחב ובזמן

    "בתערוכה זו משולבים החזון והכישלון זה בזה כנחש הבולע את זנבו. חומרים עלובים ואפרוריים מתחלפים בשרידי פאר והדר ויוצרים מרחבי מטרופוליס ללא אנשים, אוטופיה או דיסטופיה אפוקליפטית. החלל אמנם נטול זמן או מקום, אך ניתן לחוש בנוכחות 'רוחות הרפאים' של החזון הציוני". על התערוכה "Plan B"

  • הברקה אמנותית ומבוכה אוצרותית

    "נדמה שמה שהרתיח את דמם של מבקרי העבודה אינו עצם פעולת הגניבה הבוטה, שכמוה מתרחשות מדי יום ביומו, אלא התקתה מהמרחב הפוליטי, שבו היא מקובלת, אל המרחב האמנותי, שאמור, לשיטתם, להיות נקי כפיים וטהור". על "אמנות ערבית גנובה"

  • מצב אישי: פריפריה

    "כאשר בוחנים את המופעים של הרווקות כעבודות אמנות, ולא כתוצר של פעילות חברתית, רובם נותרים חובבניים. אמנם נסים משרטטת באמנותה סטריאוטיפים באופן ישיר ומכוון, אך הפעם הקלישאתיות אינה משמשת טקטיקה חתרנית, אלא נקודת סיום". קרן גולדברג על תערוכתה של ורד נסים בעפולה

  • בין שדה הקרב לכרך ההלום

    "אם מעמיקים להתבונן בפניהם של החייל והתעשיין העשיר ניתן להבחין בהבדל בין הצלקות העמוקות של המלחמה לבין הצלקות הדקות והחדות שנוצרו במהלך קרבות הסיף". רם אהרונוב על התערוכה "האמנות בעקבות מלחמת העולם הראשונה" בטייט בריטן בלונדון

  • היי-טק בתנאים של תת-טק

    "מדוע תערוכה שעיסוקה בטכנולוגיה עקרוני לעמדתה התיאורטית נופלת לביצוע טכני שאינו מכבד את מוצגיה?". תאורה חבלנית, רעש מחריש אוזניים ותימה לא מחייבת – רועי זנדר על "הוליווד ומיתוסים אחרים", שאצרה רותי דירקטור במוזיאון תל-אביב

  • "לא מספיק שהבריטים עזרו ליצור את הכאוס הזה, עכשיו הם חזרו לספר את סיפורו"

    "בין אם מגיעים מהמחסום של קבר רחל ובין אם ממרכז בית-לחם – ההליכה מסתיימת באופן בוטה בחומת ההפרדה, בצורה שסותרת את כיוון העיר ואת המבנה שלה. אם חושבים על המלון כעל עבודת מיצב במרחב הציבורי, אז הדרך למלון גורמת לצופה להתנגש בחומה". איריס פשדצקי על המלון של בנקסי

  • הקשישות לטיס

    "הרבה מן הכוח שיש בדימוי 'נשים זקנות טייסות' טמון בעובדה שהחברה הישראלית מיליטריסטית ומצ'ואיסטית, ולהיות טייס, גם לשעבר, נחשב סמל סטטוס שמשמעותו היות חלק מהאליטה. הבחירה של ליס למקם את הנשים בעמדה הזו היא לא פחות מאקט חתרני". דנה שלו על יצירתה של גלית ליס, "Go"

  • עבודה לפנתיאון

    "מעבר לעובדה שברגעי האמת האלה האישי אכן נמזג לתוך הציבורי ומאהביה של האמנית משתלטים על הדמות הפוליטית, הם גם חושפים את תהליך העבודה: ה'סשן' הפרטי והכנראה מביך שבו ביקשה מהאקסים להירתם ליצירת עבודתה שלה. יצירת האמנות, כמעשה האהבה, מתגלה כמעשה פרטי בהווייתו, אך ציבורי בהתגלמותו". על "מכתבי אהבה לרות" של רות פתיר

  • חסמב"ה בצהלה

    אמש נחשף "החלל הסודי" של התערוכה הקבוצתית "קדם-קודם-קדימה" ב"משכן פרטי בצפון תל-אביב". העבודות, 15 במספר, הוצגו רק בפני קומץ נבחר של אמנים, אוצרים ואנשי עסקים, ורק במהלך ערב אחד. אוצר המרכז לאמנות עכשווית, ניקולה טרצי, דווקא מרוצה מהקונספט. קרן גולדברג פחות

  • ניחוח חו"ל מובהק

    "המפגן האוצרותי של 'קדם-קודם-קדימה' מצליח לפרקים לשרטט קשרים אינטליגנטיים ורגישים בין העבודות ולזקק הוויה מזרח-תיכונית מתוחה בין הכאן ועכשיו לעול האדמה ההיסטורי. אלו מסתייעים רק כאשר הוא משתחרר מהשאיפה הבולמוסית של עולם האמנות הגלובלי לעכל הכול, עכשיו ומהר". קרן גולדברג על "קדם–קודם–קדימה"

  • וייטנאם. צילום מלחמה

    אילת זהר סוקרת את ייצוגיה השונים של מלחמת וייטנאם במוזיאון ההיסטורי, במוזיאוני השלטון, במוזיאונים הפרטיים, בתערוכות יחיד עכשוויות, בתערוכות קבוצתיות החוגגות את הדמוקרטיה ובתערוכות שלטוניות ממוקדות מסר ותעמולה

  • הזמן האבוד של מתן אורן

    "חשיבות הפעולה הציורית במקרה הזה היא בדיוק בעובדה שמדובר בלא-אירוע. אורן מצליח למצוא לציור מקום ראוי בעולם של זרימת מידע עצומה וסוחפת ותיעוד בלתי פוסק. הוא מכריח את המציאות להתכופף לקצב אחר". עומר אבן-פז על "Momlove", יצירתו של מתן אורן, המוצגת בימים אלו בתערוכה הקבוצתית "מקרב לב" בגלריה 19, רחובות

  • איש שהוא גדוד של 5,000 שדים

    "בעוד שכץ-מינרבו מתמקדת באובייקט החי-אילם, גברים קקטוסיים חסרי הבעה או קול וקולאז'ים בלתי מתכלים – כהן מעניק את הדהודה העמום של שאגת ההסתערות באמצעות אובייקטים מצולקי מלחמה". גילי סיטון על "שמי לגיון, כי רבים אנחנו", תערוכתם של ניב כהן ומיטל כץ-מינרבו בגלריה אידריס, תל-אביב