קטלוגים

  • ארז ישראלי – הפרעצלמן: האמת שבתוך ההתחזות

    "הפרעצלמן הגיח לעולם כהמצאה ראשונית ומקורית, המאפשרת לאמן להכיל עליה כל פנטזיה, 'כלי ריק' שדרכו ניתן להתבונן בדילמות האישיות והחברתיות שמעוררת ההיסטוריה היהודית-גרמנית". סיגל ברקאי מתוך קטלוג התערוכה "Pretzelman Begins" בקרון גאלרי ברלין

  • יחיאל שמי – פיסול רליגיוזי

    אדם ברוך אפיין את עבודתו של יחיאל שמי כחילונית מתוקף היותה צורנית, אולם עיון במקורות התיאולוגיים של הפורמליזם ובפרשנות הקדושה באמנות מודרנית, מאפשר לחזור אל עבודתו של שמי ולדברים שאמר וכתב לאורך השנים, ולשאול האם אותה חילוניות גורפת שברוך וממשיכיו נזקקו לה כדי לדון בעבודות, היא אכן מושג הולם עבורן*

  • צורה של תכלית

    "מה שמרגש בחפצים שימושיים היא העובדה שהם שלוחה של האנושי בתוך עולם הדוממים. לא רק שהם מעשה ידי אדם, הרבה מהם נועדו למלא פונקציה שהאדם לא יכול למלא בעצמו, או מתקשה לבצע. הם כמו שיקוף של הפגיעות האנושית, והם מדגימים באופן מוחשי את הרצונות והתשוקות שלנו". ארנון בן-דרור בשיחה עם אביגיל הופקינס מתוך קטלוג התערוכה "הגלישה הגדולה" בגלריה הלובי

  • בדרך לאוטופיה דיסטופית

    "ארקין מאמצת ברצון סדרה של אמצעים, של טכניקות ושל שיטות על מנת לייצר 'אווירה', שהפכה ליסוד היסודות של החיים המודרניים בכללם, ללא יוצא מן הכלל, על אפה ועל חמתה של האמנות, המתכחשת לה ומתגוננת כנגדה מתוך תודעה כוזבת, בעודה משתמשת בה בכל אתר ואתר", אלברט סוויסה מתוך קטלוג התערוכה "פייטה" של דוריס ארקין בגלריה באום אל פאחם

  • פקעת

    "נוכחותם של הקולות האלו בחלל הגלריה עדינה. הם לא קופצים עליך מיד בכניסה, ונדרשת רמה גבוהה של קשב בכדי לקלוט אותם. הבכי הבוקע מהשולחן המנוסר אמנם גלוי יותר, אך משמעותו אינה מובנת גם כשמגלים את מקורו". אבשלום סולימן מתוך קטלוג התערוכה "כשהמתים בוכים זה סימן שהם מתחילים להחלים" של מיטל קובו בגלריה כברי

  • אחרית דבר*

    "אם יש לך כמה שעות, לפני הביקור ב״קבורת חמור״, מומלץ ללכת דרך השדרה, ולעבור מתחת לשער הבטון ״אביב״. נעבור תחתיו שלוש פעמים, יד ביד עם מישהו אהוב מאוד, כאשר השמש מאירה את האבן באור ירוק". עידו גורדון על התערוכה של דרורה דומיני "קבורת חמור"

  • אמנות המפה: צלקות, מחיקה, תפירה וחבישה

    "העיסוק במקום במהלך פרק חיים של עשרים שנה הוא בעל משמעות. ההתמודדות היא עם הנעדר הנוכח במפה, אשר מקנן בגוף ובנפש – כי אין חציצה בין מרחב החוץ ובין מרחב הפְּנים האינטימי". גליה בר אור מתוך קטלוג התערוכה "ארץ פצועה" של אריאן ליטמן

  • אור הקסם — הכישוף המחושב של המשכן

    "מרחבי האור של המשכן, המוארים כדרך הטבע, הדהימו את דה מניל ופיאנו, בעיקר הודות לאיכות האור ה'נושם' אותו חוו. רגע זה של התעלות אותו חוו מעלה את השאלות הבאות: מה היתה אותה סגולה ייחודית שחיפשו? מהן הסגולות הייחודיות של אור טבעי כאור 'נושם' במרחב התצוגה?"

  • האבן, העלה, וקונכיית החילזון

    "אנרגיה עזה של ארוטיקה מורבידית וטורדת קורנת מהעבודות בצד אי נוחות ורושם של קיפאון מנוכר של דגימות מעבדתיות מניסוי מפוקפק שיצא אולי מכלל שליטה וננטש, ואיננו בטוחים שאנו רוצים באמת לעמוד על טיבו". אלברט סוויסה על תערוכתו של איתן בן משה "סיפורה של Y"

  • שירת העצמות

    "פסנתרים הם לרוב בריות יחידניות. על פי רוב יימצא כל אחד מהם בדד בסלונו או בחדר החזרות, באולפן או באולם התזמורת. אך כעת היו הפסנתרים לקולקטיב. לא עוד זרים, כי אם להקה. עדר. פסנתרי הפרא של דוניץ הם ממותות קדמוניות שנוהמות זו עם זו". רן קסמי אילן מתוך קטלוג התערוכה "רועות" של מאיה דוניץ במשכן האמנים הרצליה

  • מלקטת, חולמת, מכשפת: שלוש פעולות לקראת צילום אורגני

    "כהן היא אמנית המיומנת ביצירת מפגשים אקראיים-למחצה. היא מיטיבה לעבוד עם המאורע החד-פעמי, החולף והאפשרי. היא אינה "מבצעת" את התכניות המדוקדקות שהכינה מראש, אלא לוקחת בחשבון את מה שאינה יודעת עדיין, ונשארת פתוחה לפוטנציאל ההווה של התערוכה". אבשלום סולימן מתוך קטלוג התערוכה "חמשת הימים המלאים, חמשת הריקים" של איילת השחר כהן

  • דחף הארכיב של מלי דה-קאלו

    "לפי הסברה, מקור השם "טנגו" ב"לגעת" (tangere), שכן את הריקוד הזה רוקדים תוך הצמדת חלקו העליון של הגוף, שהוא כידוע אזור הלב, אבל גם ב"להסתבך" (tangle). כפל המשמעות קולע לשני היבטים קוטביים בעבודתה של דה-קאלו: האופן שבו עבודתה משוקעת כל כולה באמנות הארכיב ובסיפורו המסוים של המקום, והאופן שבו היא מסרבת להם". גליה בר אור מתוך ספר האמנית "So, Tell Me" של מלי דה-קאלו

  • השאלות שעלינו לשאול

    "גם אם מרבית חללי התצוגה עדיין מייצגים בעיצובם את תפיסת ״הקובייה הלבנה״, שמטרתה לספק תנאים אופטימליים ולכאורה סטריליים להצגת יצירות האמנות, הרי שהיום ברור שממש כשם שאי אפשר לנתק את האמנות עצמה מן ההקשר שבו נוצרה, כך גם התצוגה שלה אינה מתקיימת במרחב סטרילי, נטול הקשרים חברתיים, גיאוגרפיים ופוליטיים". אור תשובה מתוך קטלוג התערוכה "קבלת קהל"

  • "העתיד שרוי בחושך"

    "זעקת ההווה בתצלומיו של אפלבאום ממחאת בלפור מחפשת סדר חדש שיחזיר את הצדק, האמת והיופי לחיים העכשוויים; סדר שנובע מציות למנהיגים ולכללים שנובע מהסכמה ומהיענות לדרישות המצפון, ולא מכניעות, מפחד מעונש או מציפייה לשכר". אילנית קונופני על התערוכה "העתיד שרוי בחושך" של תומר אפלבאום בגלריה של המחלקה לצילום, בצלאל

  • החינוך המיני של מפצחת האגוזים הקטנה

    "האוטוביוגרפיה הנשית, מבטאת את הבעיה הנלווית לכניסה של האישה-האמנית לתוך הייצוג. אוטוביוגרפיה כזאת חושפת את האפשרות או אי-האפשרות להתמודד עם התביעה של אוטוביוגרפיות להצבתו של 'אני' מגובש וכוחני". גלעד פדבה על "ארון הספרים של לאה אגוזי" של מירי נשרי

  • הלאה-הנה

    "למרות האחידות הוויזואלית היוצרת עננה מלנכולית בלתי נראית האופפת את התערוכה, אין לה נרטיב אחד מוצק. אפשר לנסות ולדבוק בהצעה של דלז וגואטרי לקורא – להיכנס יחד עם החומרים השונים אל תוך המכונה המכוננת את היצירה, לעבור דרך מצבי צבירה שונים, לצאת ולחזור", נעמי סימן-טוב על התערוכה "הלאה-הנה" של אורי גרשוני בגלריה שלוש

  • קוברים

    "מרקוס ואקיג'י חושפים בדרכם-הם את הסדרים בקודש הקודשים הכנסייתי – הסקרמנטים. הם מְהַפּכים חוץ ופנים, מחליפים בין האינטימי והציבורי ומייצרים ריטואל הפונה אל החוץ, אל רחשי הרחוב". דרורית גור אריה מתוך קטלוג התערוכה "גניזה – TBQ" של שחר מרקוס ונזקת אקיג'י בגלריה שכטר

  • המונומנט של האין

    "כפילוסוף, אני מרגיש שכל יצירה אמנותית היא יצירה של מונומנט, יצירה של 'יש' שבתוכו יש זמן, שמאפשר למצוא את הזיכרון של האירוע, גם בעוד כמה דורות". דיאלוג בין האמן בלו סימיון פיינרו והפילוסוף הרב מרק אלן וקנין, מתוך קטלוג "שייך לשום מקום ולזמן אחר", הביתן הרומני, ביאנלה בוונציה 2019

  • התקף 'זאום' – היסטוריה

    "ביניאשוילי מתארת את חוויית ההגירה שלה במונחים דומים: היא עזבה את עיר מולדתה טביליסי והתיישבה בישראל, ונאבקה תחילה להפיק משמעות ממקום זר ומשפה בלתי מובנת. במקרה זה, במקום לחולל 'התקף הזאום', האמנית עצמה נפלה קורבן להתקף כזה". ד"ר איווה גליסיץ' מתוך קטלוג התערוכה "התקף זאום" של נינו ביניאשוילי

  • להיות טיפש כמו צייר

    ״רוזנברג יוצר עבודות המספרות, בעצם, את הדרמה של כינון האני המבצבץ מתחת לפני השטח התקניים של המשפחה. במקרה שלו, היחיד הזה הוא בעת ובעונה אחת גבר וילד הממאן להתבגר, אב המחליף תפקידים עם בנותיו, ואורטור הבוחר תמיד את העמדה המתחפשת של המספר הלא-אמין, גם כשהוא משתמש בשפת היומיום של התיעודי״. אבשלום סולימן על תערוכתו של דני מיכאל רוזנברג, ״חיקוי לחיים״