קטלוגים

  • נשיאה

    "הצופה נקרא לרקוויאם המשחזר מעין ריטואל דמוי תהלוכה עד כס האלוהים – במובנים אלו נהפך הצופה עצמו לעד הלוקח חלק פעיל באמצעות מבטו בהתרחשות המכוננת את החזיון המורכב של נשיאה. מורכבות זאת, הייחודית לעבודת הפיסול הגיגנטי של צבי לחמן, מתיכה ציטוטים מתולדות האמנות לכלל מבע פיסולי יחידאי, מבע שאין כמותו בפיסול העכשווי", שבא סלהוב מתוך הספר "פנים אל פנים"

  • שלום סבא: לגופם של דברים

    "יש לשער שגם מסעותיו של סבא לארצות רחוקות הונעו במידה מסוימת על-ידי הצורך להרחיק אל עולם שלא טומא בזוועות המלחמה הנוראה ובהרס שפשה בכל", גליה בר אור מתוך קטלוג התערוכה "שלום סבא: לגופם של דברים"

  • כאן יש דרקונים

    "בעצם הערבוב של מה שנתפס כאמת (פריטים מאוסף המוזיאון) לבין בדיה גמורה (פריטים ממאגרי דימויים), יצחק יוצרת מופע סוריאליסטי של מוזיאון שאינו משטה בצופה החשדן, להפך: זה מרחב שבו הגבולות בין ידע לדמיון אינם קיימים, ולפיכך שניהם בעלי מעמד אונטולוגי זהה". ליאורה בלפורד מתוך קטלוג התערוכה HERE BE DRAGONS של נבט יצחק במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט

  • 1973 – מפת סימון הזיכרון

    "כיצד ניתן לתת ביטוי לטראומה בתוך שיח המבטל את יכולתה של האמנות לגעת בקונפליקט ובהיסטוריה? הטראומה היא מסמן אניגמטי המייצר עוד ועוד מסמנים, השואפים לייצגה תוך מודעות לכישלונם הצפוי מראש". שחר מרנין-דיסטלפלד מתוך קאלוג התערוכה "1973 – מפת סימון הזיכרון" בגלריה במרכז ההנצחה בקרית-טבעון

  • שיבת המודחק של היהדות בעבודתו של איצו רימר

    "את מפעלו היצירתי של איצו רימר, אני רואה במידה רבה כניסיון לשוב אל אותה יהדות מודחקת, שנשארה צפונה ברובה בתוך הספרייה המקראית, והחיטוט בה עשוי להוליד תובנות חשובות אודות המצב היהודי הנוכחי ומקורותיו השורשיים". אסי משולם על עבודותיו של איצו רימר

  • תעלת עזה: החלום הרטוב של הממשי

    ״המפה המופרכת וחסרת המקור של צדוק מייצרת טריטוריה מומצאת משל עצמה, התגשמות ממשית, הלכה למעשה, של משאלה ישראלית רבת שנים״. ליאת ארלט סידס וקציעה עלון על סרטו של תמיר צדוק ״תעלת עזה״, מתוך הספר ״עזה – מקום ודימוי במרחב הישראלי״

  • להקשיב לציור

    "כל ציור בתערוכה זו מייצר סוג שונה לחלוטין של חלל, מרחב אם תרצו, וזאת מתוקף היחסים בין הדימויים, בין הכתמים, בין הדפוסים. ואולי זהו המפתח לכתיבה על הציורים. לא המוטיבים המובהקים, לא הסגנון המזוהה, לא משיכות המכחול האינטנסיביות, אלא החלל הציורי, הדיבור שבו וההאזנה לו". קרן גולדברג על התערוכה ״צל בצלע הר״ של שי יחזקאלי

  • המשוטט

    "זמן ההתבוננות בעבודותיו של זילברמן, הקולאז' לכשעצמו נעלם יחד עם קנה המידה והסימנים הגסים של החיתוך והחיבור. הכול מתומצת ועל כן גם נותר פתוח לרווחה". מת'יו שום על עבודתו של שי זילברמן, מתוך "Itinerarium‎‎ – יומן מסע", ספר האמן של שי זילברמן

  • קובייה, סוכה, מפעל, מגדל, בית

    "דדון משתייך למסורת של אמנים ששילבו בדימוי אחד רעיון ומבנה. ברוח מאמרה של רוזלינד קראוס על הרחבת שדה הפיסול, אפשר לחשוב על הרחבת הרעיון האדריכלי בעצם השימוש שעושים אמנים במילון האדריכלות וברעיונותיה, כאשר הדיון בשאלת המרחב חוצה את השיח המדיומלי", דרורית גור-אריה על האדריכלות האוטופיסטית של ז'וזף דדון

  • דמוקרטיה אומרת: צילום מחאות, התנגדות ואי־ציות אזרחי בישראל

    "מניפה של קשרים והקשרים נפרשת בתערוכה המציגה מופעים של מחאה, התנגדות ואי־ציות אזרחי בישראל מאז שנות ה־70 ועד היום. התערוכה מנסה להתבונן במפגני המחאה מכמה פרספקטיבות, ולהציע מחשבה חדשה על משמעותן החברתית והפוליטית של מחאות בישראל". חן שפירא על התערוכה "צילום מחאות, התנגדות ואי־ציות אזרחי בישראל"

  • המושכת בחוטים

    "כבר קרוב לשני עשורים היא עושה שימוש בחומרים אווריריים ושקופים, נטולי צבע והילה, שנוכחותם ערטילאית, אמורפית, שברירית ורוטטת – חוטי תפירה, חוטי ניילון, חול קינטי, אבקת סודה לשתייה ותאורה – כאשר העבודה עם חוטי הניילון משולה לעבודה עם אוויר או לפיסול באלומות אור", תמי כץ פרימן על עבודתה של טל אמיתי-לביא מתוך הספר "טל אמיתי-לביא: המושכת בחוטים" שיושק בקרוב

  • אהבה במנות קטנות: עאסם אבו-שקרה

    "עאסם ראה את עצמו קודם כל כצייר. כך הגדיר את עצמו כאשר התבקש, בסדר זה: צייר, ערבי, ישראלי", גליה בר אור על עאסם אבו-שקרה מתוך קטלוג התערוכה "רוח האדם, רוח המקום, אמני משפחת אבו-שקרה בעין-חרוד"

  • הפעם בלי שחור

    "אתי שוורץ מבקשת תערוכה בלי שחור. אף שמרבית עבודותיה מודפסות בשחור־לבן, היא מבקשת ממני לאצור עבורה תערוכת יחיד בלי שחור. אמנית שעבדתי עמה פעם אחר פעם כאוצרת של עבודתה, שהפכה לחברה, מבקשת בלי שחור". אילנית קונופני מתוך קטלוג התערוכה "חלק יק"

  • היומיום: אריה ברקוביץ בחיפוש אחר גוף, מקום וזמן

    "במוקד עולמו האמנותי של ברקוביץ – המשתרע על פני ארבעה עשורים ומקיף אובייקטים פיסוליים, רישומים, ציורים ותצלומים – עומדת חוויית ההגירה ומעבר מחוויה פנימית של גלות לחוויה של היטמעות בהוויה המקומית (בבחינת טרנספורמציה מתרבות אחת לאחרת ומשפה אחת לרעותה, כאשר לאמנות שמור תפקיד קושר, מגשר וחוקר)". אורי דרומר במאמר מתוך ספר האמן ״אריה ברקוביץ עבודות, 2022-1968״

  • דרורה דומיני: שם דבר

    "'הרגיל' אינו טוב או רע: הוא הכרחי. יש בו מן החיבה לעובדות ודגש על הפעולות המחוללות את ׳חוש המציאות׳, שכן ההתבוננות בפיסול של דומיני מְזמנת השתקעות בחוויה האישית של קיום יומיומי האחוז ברוח הדברים". דלית מתתיהו מתוך קטלוג תערוכתה של דרורה דומיני "צידה לדרך ארוכה"

  • בתוך החממה

    "קבוצת חממת האמנות של מפעל הפיס בשיתוף גלריה אינדי מצליחה להעביר אל הצופה את השבריריות של השליטה האנושית, של הטבע, של החיים, של הגוף, ושל בית הזכוכית עצמו. שאלת ההגנה נעשית משמעותית כשעוסקים בחממות האמנים שפועלות בארץ בשנים האחרונות, שבהן האמנים ויצירות האמנות משולים לצמחים, והסוכן-האוצר הוא זה שמצוי בעמדת המטפל המפרה". תמרה אברמוביץ' מתוך קטלוג "מועד למקריות" בגלריה אינדי

  • מעֵבר לצורה ולצבע: וליד אבו-שקרה

    "יצירתו של וליד אבו-שקרה, מחלוצי האמנות הפלסטינית, נבעה ממקור של עולם פנימי קדם-סמלי, ועדיין עוררה תחושות של שייכות לאדמה, לעץ הזית ולנוף המקומי. השפה החושית ועשירת הניואנסים שפיתח היתה למבע של אהבה למקום, ליופיו הפנימי ולמורשת העשירה המוטבעת בו". גליה בר אור על עבודתו של וליד אבו-שקרה, מתוך קטלוג התערוכה "רוח האדם, רוח המקום"

  • המהפכה הפמיניסטית של גלריה אנטיאה

    "אמניות רבות, במיוחד אמניות ירושלמיות, החלו את דרכן האמנותית בגלריה. חלקן היו אמניות ידועות פחות, אך היתה להן אמירה פמיניסטית. בגלריה הוצגו תערוכות שהציגו אמניות שדנו בנושאים שונים מנקודת מבט נשית וגם תערוכות קבוצתיות שעסקו בנושאים פמיניסטיים כגון מושג היופי, הקשר בין נשים לטבע, כריתת שד, אמהות ועשייה אמנותית, אלימות נגד נשים, נשים בעת מלחמה ועוד". רות מרקוס במאמר מתוך הספר: "שמלה, סימלה: שיבה לאנטיאה – מהפכה פמיניסטית באמנות הישראלית"

  • יצורים – מחשבות בעקבות "אם עץ נופל ביער"

    "ניתן לחשוב על גן החי כעל מיקרוקוסמוס מאורגן ושיטתי המציג את ה'חי' בתצורה חיוורת, מבויתת ו'תרבותית'. זהו מקום אחר, מרחב הטרוטופי המאפשר ניטור ופיקוח על מוצגיו החיים, החיים למחצה ודמויי החיים". דוד פרנקל על "אם עץ נופל ביער", תערוכת החממה במוזיאון פתח תקווה

  • כך עוקרים השותלים

    "מה גורם לשירה גפשטיין, אמנית ישראלית עכשווית, הפועלת לפחות שני דורות אחרי "חגיגת" מחיקת הניגונים והמזמורים, לנסות ולהציע וריאציה משלה למצב הפוסט-תיאטרלי של ראשית ימי המדינה? ייתכן שהיא מנסה להפנות את מבטנו לחלוקת התפקידים בין גברים לנשים, שבזמנו נדמתה שוויונית ומאוזנת יותר מאשר במבט לאחור". יאיר גרבוז על שירה גפשטיין במשכן לאמנות עין חרוד