סקירת ספרות

  • ביקוע גרעיני

    ספרו של יפתח אשכנזי "היידה להגשמה" הוא רומן שאפתני וחריף הכתוב כאפוס ובה בעת חותר תחת המנגנון האפי.

  • בין בדיון למציאות ביאפא ערב הנכבה

    "כתיבתו של גרנובסקי מכוונת לנמענים יהודים. מעידים על כך, ראשית, התייחסויות נשנות ומראי מקום לריטואלים והלכי רוח שקבלתם מובנת מאליה בקריאה פלסטינית. מאחר שאין ביכולתו של כותב לקבוע את זהותם של נמעניו, ארצה להתעכב על המורכבות של קריאה פלסטינית".

  • סטיית תקן

    "במערכת שבה הרציונליות והאתיקה מצביעות בכיוונים מנוגדים, האנושיות היא המפסידה העיקרית", כתב הסוציולוג זיגמונט באומן בספרו ״מודרניות והשואה״, שפורסם עתה בעברית.

  • זכות שיבה לוקחים, לא מקבלים

    
זהייה קונדוס קוראת ב"עודה, עדויות מדומיינות מעתידים אפשריים", קובץ סיפורים שיתרחשו במציאות שאחרי שיבת הפליטים.

  • הפיכת שוליותן של נשים מחולשה לכוח

    "הטקסט המופתי של גליה בר-אור לא רק שם את הזרקור על אמנית מודרת ומודחקת שפעלה בקרב השדה הגברי הישראלי, אלא גם מציב באופן משכנע את השוליות הזאת ככוח בתוך המסגרת ההגמונית". דוד שפרבר על קטלוג התערוכה של חיותה בהט.

  • כרוניקה של סבל רב מוקדי

    יוסי סוכרי חיבר רומן ראשון על שואת יהודי לוב. למרות כמה קפיצות מושגיות מאולצות, הספר נקרא בנשימה אחת ובבטן שהולכת ומתכווצת.

  • מבריש את ההיסטוריה נגד כיוון הזיפים

    חוקר האמנות אליק מישורי מכוון לא פעם לערער על תובנות מקובלות, אולם מוותר לפעמים על הצגת התשתית התיאורטית העומדת בבסיסן. ביקורת על ספרו החדש "סביב למדורה בסלון: שדה האמנות היהודי בישראל, 1948–1949".

  • טיפול ביובי במישור הקיומי

    כשמדברים על דיוויד פוסטר וואלאס כסופר של דור, אולי לזה מתכוונים: לשיקוף העצמי הבלתי פוסק ולמודעות הגוברת, המשתקת, לתהליכים, מורכבויות וניואנסים.

  • מאז שהסדר הושכן

    "דופנות הרחוב התגלו רק כשהכל חזר לסדרו הרגיל, כי לשעה קלה התרגלנו אל נשימה אחרת וכשהיא נפסקה הפכנו מודעים אל הצרוּת". על ספרה של עדי שורק "לפעמים מאבדים אנשים".

  • המיתוג הכוזב של אבנר בר-חמא

    "חרף העובדה שהספר מודע לשוליותו של האמן בשיח ובשדה, הוא מכוון לערער על כך". דוד שפרבר על הספר "הר-שדה-בית", העוסק בעבודות של האמן אבנר בר-חמא.

  • היסטוריה קצרה של ספרי צילום

    ספר חדש מתאר את האופן שבו ספרי צילום תיעודיים משנות ה-30 בארצות הברית הפכו לכלי ביקורתי, ומעלה שאלות על כוחו המוגבל של הדימוי הבודד.

  • שקיעתה של הזריחה

    ניל פרגוסון הוא היסטוריון סוחף בעל עמדות שמרניות והערכות פזיזות. ספרו "ציביליזציה" מציג מחקר מקיף ומעורר מחשבה, אולם לוקה באבחנות פשטניות וגורפות ובהתלהבות יתר.

  • מהפכת ההשתהות

    הסופר מארק אלדר תיעד סדרת שיחות קצרות עם קלוד מונה, החושפות את עולמו האמנותי של הצייר דרך הפרטים הקטנים.

  • הפיסטות מצטרצרות אט אט

    "קלאס", ספרו של חוליו קורטאסר, מציג עלילות שבורות המזמינות את הקורא "להיכנס למציאות או לאופן אפשרי של מציאות, ולחוש כיצד אותו הדבר שברגע הראשון נראה כאבסורד הפרוע ביותר, נעשה בעל ערך".

  • לטפס אל הלימבו

    "הטקסט מארגן את המציאות הנפשית וההיסטורית, ובה בעת מדווח על הפירוק היסודי שלה", כותב עמוס גולדברג. ספרו "טראומה בגוף ראשון" העוסק בכתיבת יומנים בתקופת השואה, קורא תיגר על הניסיונות לעסוק בשואה באמצעות מושגים כגבורה ומרי, ומבקש לתאר דמות אדם מורכבת החפה מייפוי והאדרה.

  • "זעקת ההיעדר אחר הצהריים"

    שפתו התמציתית והפואטית של תומס וולף בספרו "הנער האבוד", דוחסת מסע בזמן שמי יודע מה אורכו למשפטים קצרצרים הלוכדים את מהלכם המסנוור של זיכרונות ילדות מרצדים.

  • "רעיל אבל צח, כמו שצריך"

    התנערותו של רוברטו בולניו מהאדרה של הספרות אינה אומרת שתרבות אינה יכולה לספק לאדם פתרונות חדשים. אולם כמו להכעיס, כשפתרונות כאלו מופיעים הם מתרחשים באקראי, כמו תאונה שנמנעה דווקא בזכות טעות אנוש.

  • ספר החיים השניים

    לא פחות מאשר ביוגרפיה של עיר, ספרו של אורהאן פאמוק "איסטנבול, זכרונות והעיר" הוא ספר על אמנות – מעשה טלאים ספרותי של סופר המתבונן בעירו מבעד לעדשותיהם של זרים.

  • כיבוש היצר

    "מתוך פיתולי העלילה הכורכים יחדיו מצבים אישיים ופוליטיים, שיתופי פעולה מוזרים וצירופי מקרים, מצטיירת קומדיית אבסורד ריאליסטית והזוייה גם יחד, שבמרכזה עומד אנרכיזם שלטוני המחוקק חוקים על מנת שלא ליישמם". על "הגבעה" של אסף גברון.

  • בצלם

    "Reality Trauma וההיגיון הפנימי של הצילום", בעריכת חיים דעואל לוסקי, משרטט קווי מתאר החורגים מהדיון השגור בשיח על המדיום, ומתייחס לצילום כאל כושר שכלי שיש לו זיקה ישירה לניסיון האנושי הטראומתי.