מסה

  • היסטוריה קצרה של צילום בזמנים חשוכים – חלק ג׳

    לחלקו הקודם של המאמר >>> לא בלחיצת כפתור הקופסאות שדעואל לוסקי בונה עבור מצלמותיו שחורות ברובן. אך אלה אינן קופסאות שחורות. הן אינן מארזים של מכשיר שאופן פעולתו מוכר ליצרן ולמפעיל, ואפשר להציגו וללמדו, בקלות יחסית, כדי להשיג תוצאות ידועות מראש. התצלומים שמצלמות אלה יוצרות אינם קריאים בהכרח, ואינם יכולים להיחשב כייצוגים מזוהים של אנשים, […]

  • היסטוריה קצרה של צילום בזמנים חשוכים – חלק ב׳

    * לחלקו הראשון של המאמר >>> בין יתר ההבדלים בין שתי הפנורמות אפשר למנות את מיקומו של הסובייקט. הפנורמה האופקית מנכיחה בדימוי המצויר את מיקומו של הסובייקט המתבונן – תייר העומד על פסגת הר ומתבונן בנעשה סביבו. הפנורמה האנכית לעומת זאת, מייצרת רצועה ארוכה ונדרשות כמה וכמה רצועות על מנת להשלים מעגל פנורמי היפותטי. גם כך נצרך הצופה […]

  • תפנית השיבה הפרפורמטיבית

    כיצד מופקעים מצב ופעולה מהקשרם המקורי, ומוסבים, באמצעות תפנית פרפורמטיבית ודפוסים אסתטיים, לאקט ציבורי-אזרחי?

  • יציאת מצרים של זויה צ'רקסקי

    "הגדת אאכן" של זויה צ'רקסקי מעניקה ביטוי אישי לזהות המורכבת של העולה, שהתחנכה על התרבות הסובייטית הרשמית, גילתה את התרבות הרוסית האוונגרדית, למדה את המורשת האמנותית היהודית – ופירשה את יציאת מצרים בלשונה.

  • העולם לא כרצון, אלא כדימוי

    "הצילום, היקום הצילומי, ההשלכה חסרת המצפון הזו, היא העיקר של הפילוסופיה הפלוסרית, היא האתיקה של ה'תלות המתווכת, הדימוי או הצילום שהוא ההופך את העולם לבר-תפיסה'". מחשבות בעקבות הספר "לקראת פילוסופיה של הצילום" של וילם פלוסר.

  • גיבור המתלה

    ״אני שומע צריחה איומה. מה ממנה נקלט בטייפ שלצידי, ובאיזה רמה – הבדיקה אינה בידי. גם לו היתה זו הקלטה משובחת, אין ולא תהיה דרך לשכתב אותה, כה איומה ונוראה״. סיפור מאת תמר גטר.

  • תרבות של דיסקציה

    התערוכה "עולמות הגוף" של גונתר פון-האגנס כשיח אנטומי רה-רנסנסי ובארוקי, חלק ראשון.

  • משיבה מבט ממזרח

    על היסטוריית ייצוג האשה המזרחית במוזיאונים בישראל. מאמר מתוך הספר "שוברות קירות – אמניות מזרחיות עכשוויות בישראל".

  • האפשרות הפואטית של האוצרות

    "מה שמלהיב באוצרות היא העובדה שמדובר בהבניה של חילופי רעיונות בעלי ערכים אסתטיים ויחסי שיתוף מורכבים שנועדו לייצר טענה תרבותית חדשה, טענה עצמאית ואפילו שונה במהותה מעבודות האמנות המרכיבות אותה". נעמי אביב, שהלכה השבוע לעולמה.

  • להפשיט את הצילום

    כמה הערות על בעיית הביקורת האלגורית.

  • היומיום כסימולקרה של התמונה

    עבודתו של ג'ף וול נוגעת במציאות הנוודית החדשה בעידן הדיגי-דימוי. מחשבות בעקבות תערוכתו של וול במוזיאון תל-אביב.

  • הרדי-מייד כאובייקט מטרים של הסימולקרה

    "הפרדוקס המוזר המתגלם ברדי-מייד הוא שהאובייקט יכול לתמוך בתיאוריה האנרכיסטית של האמנות, המטילה ספק קיצוני בגבולות של כל הגדרה של אמנות, ובתיאוריה השמרנית וההחלטית של האמנות, שהרי אחרי הכל הרדי-מייד הפך למשוכה המרכזית שמעליה חייב לדלג כל ניסיון להגדיר אמנות". לרגל 100 שנה לרדי-מייד, מציעה ליאת סידס מבט נוסף על המהפכה התודעתית שחולל דושאן

  • הצילום אחרי הסימולקרה

    הצילום על הופעותיו השונות הוא מה שמעורר את הטראומה של המציאות העומדת מולו. היא האובדת בחוסר הידיעה איך או במה הוא ישתמש הפעם על מנת לעשות בה מעשים מגונים למיניהם.

  • להשאיר עקבות

    מחשבות על תערוכתה של ליהי תורג'מן "כושי-אטלס" בגלריה ג'ולי מ'.

  • על הדימוי הסוריאליסטי ומילת־ההֶלְחֵם

    הסוריאליזם גורם למילים לעשות אהבה, שמאפשרת לצופה (בתצלום או בציור הסוריאליסטי) או לקורא (בשירה הסוריאליסטית) להסתחרר באהבת המשמעות.

  • סוריאליזם משלהן

    גם בתנועה הסוריאליסטית והמרחב המשחרר כביכול שנשאה עמה, הנשים לא מצאו את מקומן באינטרוול הצר שבין המוזה, האישה-ילדה והמטורפת. אז הן יצרו להן מרחב חלופי, אלא מה.

  • למען שמאל ללא עתיד

    "מהותה של המודרניות, מסוחר התבלינים הקורא בכתובים ועד בנקאי האייפוד מהרווארד המזיע במכון, היא סוג חדש של 'אינדיבידואל' – מבודד וצייתן עם תמיכה טכנית מתאימה". חוקר האמנות טי.ג'יי קלארק במבט מפוכח על השמאל בעידן הקפיטליסטי והצעה לפוליטיקה בעלת תודעה טרגית שמישירה מבט אל ההווה.

  • עמנואל קאנט: הצעה לקאמבק

    מה בעצם הקשר בין "צבע טרי", מפלגת קדימה, בוריס גרויס, מקדונלדס, ג׳ף קונץ, השמנת ילדים, אנגרי בירדז, אמנות מגויסת, המטריקס ועוד? יונתן הירשפלד טוען שהבשילה העת להחזיר את קאנט למשחק, ומבקש מאיתנו להעז לדעת.

  • כרוב ממולא וכיסא ריק

    מחשבות על בשר ורוח ועל האמנות ביהדות ובנצרות.

  • דימוי-על

    האם ניתן ליצור מכנה משותף של קבוצת יצירות רק על פי סוג הדרכון שאוחזים יוצריהן? האם הבסיס הלאומי הוא יסוד ראוי או אפשרי על מנת לקבוע תיזה מספקת להקמת תערוכה? הרהורים על תערוכות אמנות מאסיה בישראל.