מסה

  • הפצע הסורי-אפריקאי

    "אנחנו חיים בתוך מטאפורות. הן ממשיות יותר ממה שאנחנו מסכימים להבין. בין השאר כי הקיום שלנו הוא לא רק פיזי אלא גם פואטי, והוא בראש ובראשונה מדומיין. דמיון הוא דבר מאוד־מאוד מוחשי המתחולל בתודעתנו ובהכרתנו". מתוך דברים שאמרה הילה כהן-שניידרמן בכנס ״מקומנו״ בבית הספר לתיאטרון חזותי

  • A.R.T or T.N.T? אמנות בעידן של טרור

    "כל האמצעים כשרים ואין סגנון ביטוי אחד שעדיף על משנהו, ובלבד שהם מציעים מחאה ונחמה, מציאות ישירה או מציאות חלופית־כיפית. כל זאת בתנאי שהם מתנהלים על ציר של אהבה מול דרך הפחד שמציע הטרור". חיים מאור על אמנות בעידן של טרור

  • פני הדברים: בעקבות שיחה עם צבי לחמן בתערוכתו החדשה בעין חרוד

    "המראה שמתגלה מהצד נושא איתו שרידים של קטסטרופות אקלימיות או גיאולוגיות. הריסות שחושפות שלדי בניינים שקרסו או לחלופין גושי בוץ גדולים שהתייבשו ונערמו זה על גבי זה. אלו ממוקמים בצדי פנים במצור, מקנים לפנים השלוות, בעלות החיוך הארכאי, הנתונות בגבולות המבט שמייצר הסד, ממד נוסף המתקיים מאחורי המעטפת". נעה מורדוך־סימונסון על צבי לחמן

  • ״בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ״: על גוזרת החלומות של יעל סרלין

    "עבודותיה של סרלין אינן ניסיון לקבץ את השברים ולהתקין מהם כלי קיבול נאה לזיכרונות ולתחושת זהות, אלא מיפוי כואב ולפרקים מרהיב של הערימה, התל, ההריסות. ברגעים הטובים ביותר שלה היא מצביעה על השבר ועל הכישלון לכאורה של פעולת האמנות, המבקשת לתעד את השבר". אבשלום סולימן על תערוכתה של יעל סרלין "גוזרת החלומות"

  • ״ויזדהמו אנשים בתורתי״

    "הדימויים אמנם מפלצתיים, אך הם עומדים בנינוחות על השולחנות. הספרים אמנם "מדממים", אך שלוליות אינן נקוות סביבם. זה אינו חלל של אלימות, תופת או נבואת חורבן, אלא חלל שה"אל־טבעי" נמהל בו ב"טבעיות" ואפילו באגביות". יונתן אמיר על דת, מדע ולאומיות ביצירתו של אסי משולם "מסדר הטומאה", מתוך גיליון 05 של המהדורה המודפסת של ערב רב

  • חוה ראוכר: הגירה כמצב נפשי וקיומי

    "ראוכר מדברת על תהליך עבודתה כעל 'התחברות', על כך שהיא חייבת להתבונן באובייקט במבט מדיטטיבי עד שהיא קולטת אותו ומתחברת אתו, עם הפנימיות שלו. ברגע ההתחברות כבר אין הבדל קיומי בינה לבין המודל. הם הופכים לאותה ישות – 'המהגרת', או 'האישה התלושה'". רות מרקוס על חוה ראוכר לרגל זכייתה בפרס בקי דקל לאמנית מצטיינת לשנת 2023

  • לאה אביטל: עירום

    "יש שאלה כללית לגבי ארגון של משמעות, מעמדו של עושר ההרמזים הבזבזני הזה. מה לחשוב עליו? מה הוא מציע לפגישה האנליטית של אביטל עם גוף האשה?" תמר על עבודותיה של לאה אביטל

  • דודה הגידי לנו כן: על כינוי הגנאי "דודות" בקהילת האמנות בישראל

    "במחלקות לאמנות 'דודה' הוא תמרור אזהרה פדגוגי שמוצב על ידי מרצים ומרצות שונים שמשרטט את השדה הסמנטי של המושג על ידי כך שהוא מבהיר מה ממש לא כדאי לסטודנטיםות להיות: חובבנים, מביכים, נדחפים, פתטיים, ייכנעס, לא רלוונטיים, לא צעירים, לא קוליים, לא בהקבצה של המקובלים, כי כאן זה לא מתנ"ס ואנחנו לא דודות". חנה פרוינד-שרתוק על המונח "דודות" ושדה האמנות, מתוך גיליון 03 של המהדורה המודפסת של ערב רב

  • כמובן שהקדמנו

    "העלילה של "עד ארעי" נמתחת על פני המעבר מהבית למוזיאון, מתחזוקה לתצוגה, מהפרטי לציבורי ומהאישי לאידיאולוגי, כשבתהליך ניתכות הגדרות אלה אחת בשנייה, ועבודות האמנות חומקות מאחיזתן", קרן גולדברג מתוך מתוך גיליון 03 של המהדורה המודפסת של ערב רב

  • איך אמניות חיות? 

    "בין שמדובר בהשתעשעות אירונית בפרדוקסים של השוק או בהתנגדות מיליטנטית אליו, העיסוק בכלכלת האמנות תופס מקום מרכזי בשיח האמנות עכשווית. אולם, בדברים הבאים ברצוני להתמקד דווקא בעובדה הידועה היטב – אך המדוברת פחות – שמרבית האמניםות מתקיימות רוב הזמן מחוץ לכלכלה הזאת או בשוליה", עלמה יצחקי מתוך גיליון 03 של המהדורה המודפסת של ערב רב

  • לארגן את החלל

    על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על נדל”ן ואמנות: יהושע סימון מתוך גיליון 04 של המהדורה המודפסת של ערב רב

  • ״עכשיו אני היא״

    "'תיקון' בהקשר הטרנסי הוא מושג שרועי ויקטוריה חפץ דווקא מאד חשדנית כלפיו. בשיחות היא מתארת אותו כ'נראטיב נוצרי של גאולה', בשעה שהאמנות שלה, שעוסקת כאמור בפצעים ובפגמים, רחוקה מתיאורי שביעות רצון והשלמה". יונתן אמיר על עבודותיה של רועי ויקטוריה חפץ, מתוך המהדורה המודפסת של ערב רב

  • בואו נדבר על כסף (ועל סולידריות)

    רונן אידלמן מפנה זרקור חד אל המציאות הקפיטליסטית המדלדלת את שדה האמנות בישראל – על האמנים הפועלים בו ואלפי העובדים המאפשרים אותו – ומציע פתרונות: התארגנות דרך פלטפורמות מקוונות הבנויות כקואופרטיב, מנוהלות באופן דמוקרטי ונתונות לבעלות קהילתית, והצטרפות לתנועות פוליטיות המקדמות סדר יום סוציאלי

  • חורבן בית הנכות: האם המוזיאון בסכנה?

    "האם יש פתרונות לחולי זה, למשבר הסמכות שפוקד את המוזיאונים בימינו? מבחינות רבות, עליהם לבוא תחילה מהעולם שמחוץ למוזיאונים. בניגוד לרושם השטחי, הבעיות שעמן מתמודדים המוזיאונים אינן פנימיות בהכרח: הן קשורות לסתירות המובְנות בזיקה בין המוזיאון לחברה בכלל, ויש להן היסטוריה ארוכה". בארי שוובסקי, מתוך הגיליון המודפס השלישי של ערב רב

  • מארק שפס במוזיאון תל אביב, 1977–1990

    "בלי לפגוע בכבודם ובחשיבותם של מנהלי ומנהלות המוזיאון לפניו ואחריו, אפשר לומר בוודאות שבתקופתו של שפס הפך המוזיאון למוסד המתנהל על פי הסטנדרטים הבינלאומיים של מוזיאון עכשווי, הן מבחינת המבנה הארגוני שלו והן מבחינת השירותים השונים שהוא מעניק". דברים שנשאה דליה מנור בהרצאה לכבוד יום הולדתו ה-90 של מארק שפס

  • הלחישה של ביאנלת איסטנבול ה־17

    "הסוגיות החברתיות והפוליטיות הרלוונטיות לחברה הטורקית מובאות כחלק אינטגרלי מהתצוגה הבינלאומית, מוצנעות, ללא הפניית זרקור אליהן, ובכך משקפות את תהליך צמצום המרחב החברתי־אזרחי בטורקיה של היום". שלי ליבוביץ קלאורה על הביאנלה ה־17 של איסטנבול

  • חולמת עם אבנים

    "אבני הנוף לא מתגלות בקלות. צריך לחפש אחריהן. צריך לרצות למצוא אותן. הן לא מונחות להן בכל פינה, בכל מקום. שולים אותן מבטן האדמה. רק יודעי-דבר שבאו בסוד המלאכה מיומנים לעשות זאת, יודעים היכן לבקש אחריהן", מור קדישזון מתוך "אבני נוף / אבני מסע", חוברת–אמן של יהושע (שוקי) בורקובסקי

  • מכתב על התעוררות האבן

    "מכתב על התעוררות האבן" של חגי כנען וצילומי אבני הנוף הנלווים לו מופיעים ב- "אבני נוף / אבני מסע", חוברת–אמן של יהושע (שוקי) בורקובסקי, בהפקת קופסה שחורה, ינואר 2022

  • אביבה אורי, בין רישום לציור

    " יש הבדל של שמים וארץ בין תשתית ההתבוננות הפנימית שבעומק הרישום של אביבה אורי לבין האופי הקולאז'י של הציור שלה. עבודות אלה אינן 'רישום ציורי', כפי שכינה זאת פישר, אלא הן כבר משהו אחר. משמעותי אם כן להבין את הקשריהן התקופתיים של עבודות הרישום בחייה ובפעולתה". גליה בר אור מתוך הספר "אביבה אורי, סיפור בדים"

  • על שיקום הדמיון ושפתו הנגלית לעין של העולם

    "הילמן בא להזכיר לנו את מה שידענו וכבר שכחנו: המצב של העולם קשור לפצעים שנבטו וצמחו על קרקע מסוימת, בתקופה מסוימת, אלו הם פצעים תלויי תרבות". דברים שאמרה מור קדישזון במסגרת ערב לימוד לכבוד ספרו "מחשבת הלב ונשמת העולם" של ג'יימס הילמן במוזיאון בת-ים