דעות

  • איך נזכור את ארתור דנטו

    "האמנים פתחו את הדרך בפני הפילוסופיה, והגיע הרגע בו הלפיד חייב לעבור לידי הפילוסופים", כתב הפילוסוף האמריקאי ארתור דנטו, שהכריז על עצמו כי הוא "מבקר האמנות הפוסט-היסטורי הראשון". גדעון עפרת סופד לאינטלקטואל המשפיע שהלך לעולמו בסוף השבוע.

  • הברברים כבר כאן

    "ברשימה הזאת אין ולו אמן אחד שהשפיע ואין כותב אחד שיצר שברים פרדיגמטיים. אין בה אוצר אחד ששינה את המפה. יש בה שורה ארוכה-ארוכה של לוויינים שסובבים סביב ירחים ושמשות חשוכים ומוחשכים". על רשימת 100 האנשים המשפיעים על התרבות בישראל של "הארץ".

  • ביקורת, אמנות: קו הגמר

    הוראת אמנות צריכה להוביל את החיבור בין יצירה ויצירתיות לבין לימוד וחיפוש לא אל "קו הגמר" אלא להיפך, אל עבר המחשבה על התחלה. קו הגמר אינו מתאים עוד למוסדות המלמדים אמנות, ואפשר שלא התאים מעולם.

  • תערוכה של אף אחד

    פתיחת הדלתות המדומה של התערוכה "כולם" היא בעצם נעילתן. מתווה לתערוכה בסגנון "נבוא ונראה מה יצא" יוצר היררכיות ומעלים את יחסי הכוח הפרטיים והמוסדיים המובנים בפעולה.

  • סוחר האנציקלופדיות מהג'ט-סט החתרני

    הפרויקטים של אוליבר רסלר אינם עבודות אמנות אלא קמפיינים פרסומיים פוליטיים למהדרין, שלמרבה הצער הינם מטיפניים, מלאי אשמה, האשמה, צדקנות והתבטלות, ומוצגים באמצעות לפטופ בשיח גלריה מול קהל של משוכנעים.

  • מדוע ירידי אמנות עושים לאמנות שירות דוב?

    "יריד 'צבע טרי' אמנם מביא עימו תועלת מסיימת לאמנות, אולם בטווח הרחוק הוא גורם לכך ששדה האמנות הוא זה הפועל בתוך שוק האמנות במקום שהשוק יפעל בתוך השדה". תשובה לשגיא רפאל.

  • כיצד ירידי אמנות מועילים לאמנות?

    "ההתייחסות הדיכוטומית שלפיה הצלחה מסחרית מביאה עימה אמנות רדודה וקלה לעיכול, בעוד שיצירה אינטלקטואלית לעולם תיפקד מהזירה המסחרית-ירידית – אינה עומדת במבחן המציאות". תשובה לגליה יהב וליונתן אמיר.

  • משלוש יוצא אחד

    "בישראל זה נראה נורמלי לגמרי שמורה עושה מילואים בשטחים ומעיר בלילות ילדים ישנים שמאז משתינים במיטה בכל לילה, אבל לראות את המורה בפעילות מינית שלא הרגה אף אדם כבר פוגע בנפשו הרכה של הילד".

  • ישוחרר האמן מוחמד סבאענה – תערוכת מחאה מקוונת

    אנו, אמנים ואמניות אזרחי/ות ישראל, קוראים/ות לשחרר את מוחמד סבאענה. ציורי המציאות שיצר אינם פשע – המציאות היא הפשע והפושעים הם אלו שייצרו אותה.

  • אמאל'ה, מין!

    "אי אפשר לצמצם את טווח השיפוט שלנו מההקשר הרחב של הדברים (חירות, אמנות, אחרות וכו'), לפריזמה הצרה דרכה הילדים הלא מנוסים עשויים לחוות אותם". תגובה נוספת לפרשת גל ווליניץ.

  • משבר אמון

    בשעה שחלק מהמתלהמים האשימו את בית הספר בהומופוביה, מי שלקה בעיוורון גמור לאחר – לתלמידים – היה גל עצמו, שהתעלם מהעובדה שלא מדובר במבוגרים שוחרי אמנות אלא בילדים בני 12, חלקם מבתים שומרי מסורת, שהגיעו לבית ספר חדש, שנמצאים מראש בעמדת מגננה ושכן – אמנות כמו שלו יכולה להיחוות על ידיהם כאיום.

  • בחינת בגרות

    "זה דבר אחד לעשות אמנות פרובוקטיבית שמרחיבה גבולות של תפיסות מיניות ושל תצוגה, ודבר אחר להיות איש חינוך שלא צופה מראש תגובה של בהלה מצד ילדים בני 12 שלא מכירים את הקונטקסט ובטח לא יודעים בכלל מה זה קונטקסט". תגובה לפרשת פיטורי גל ווליניץ.

  • 2012 – סיכום שנה ב"ערב רב"

    למעלה מ-200 מאמרים פורסמו השנה ב"ערב רב", לצד מספר דומה של ידיעות חדשותיות, קולות קוראים, עדכונים, המלצות ודימויים יומיים. סיכום קצר של מאורעות השנה באתר, עם הפניות למאמרים, דימויים ודיונים שזכו לעניין גבוה במיוחד.

  • שיתוף פעולה ביקורתי

    מאמרה של דורית ארגו יוצר דיכוטומיה שדורשת מאיתנו לבחור – אמנות או אקטיביזם. איננו לוקחות חלק בויתור החד צדדי על האחד או על האחר, ובמקום זאת מבקשות לחשוב בשיתוף עם האמנים, כיצד ניתן (ולא האם), למזג בין השניים באופן אחראי ובעל משמעות.

  • תשומת לב

    "ההזדמנות להעניק במה ראויה ומכובדת לאמנים מצויינים בתחילת דרכם להצגת עבודותיהם, תוארה על ידי יונתן אמיר כתוכנית מחשכים. נדיבות התפרשה על ידו כעצלנות, פעולה מוזיאלית לטובת אמנים צעירים הופללה על ידו כמהלך ממסדי ציני". תגובה.

  • מחשבות על הדוניזם דמגוגי

    "הביקורת של יונתן הירשפלד על בוריס גרויס מסווה את העובדה שהיא מניפה דגל אחר – כזה שלא דבק בו כמובן רבב מרקסיסטי-מטריאליסטי, והוא מהווה שלוחה של הניאו-ליברליזם שמוכר את אידיאל החירות והסובייקט האוטונומי לכל מי שידו משגת". תגובה.

  • הרפתקה, חלום

    צבי גולדשטיין מציע מבט חדש לעתיד המוזיאון. טקסט ודימויים מתוך הגיליון האחרון של כתב העת לאמנות "החדש והרע".

  • אמן העיר

    בעוד שארס פואטיקה מרוממת את האמנות לשיאים של זיכוך, בתחום הפוליטי התמכרות לעיסוק בעצמי מובילה לקיבעון. הן בעולם האמנות והן בעולם האקטיביזם, האיחוד בין טיעון פוליטי לבין ייצוג עצמי יוצר תמונת עולם בעלת תוקף מוסרי ללא קשר למציאות, ולמעשה כתחליף לה. מחשבות בעקבות פרויקט "אמנית העיר".

  • על שייכות וזהויות

    יש  בי צורך עז בשייכות, אבל אם המחיר הוא קבלה מוחלטת של הגוף אליו אשתייך, אני לא מוכנה לשלם אותו. אני זקוקה להגמוניה נדיבה שמוכנה לצרף אליה את כל הכבשים השחורות שמצהירות על אהבתן אליה, ללא התחייבות לקבלת חוקים וסייגים שאינם מקובלים על אנינותן ורגישותן כי רבה. אני מדברת (כותבת, אבל מדברת), על עולם האמנות שלי, […]

  • נקודת מגע

    מעבר לשיח התקשורתי הרדוד, סוגיית ההפרדה בין נשים לגברים במוזיאון ישראל מעלה שאלות עקרוניות הנוגעות ברב-תרבותיות ובביקורת עליה.