ביקורת

  • ממד אחד יותר מדי

    "הוגו", סרטו החדש של מרטין סקורסזה, מציג שלילה עצמית כל כך עמוקה עד שמפתה לקרוא אותו כסרט שמכלה את עצמו תוך כדי ההקרנה ומביט אחורה אל ההיסטוריה של הקולנוע כדי להרוס אותה.

  • בלי זמן של חסד

    הציור של מריק לכנר בגלריה רוזנפלד מציג את הצד החייתי שבתרבות ומתמודד עם הניגודיות הנובעת מערכים אלו.

  • דה קווין איז סטיל אלייב

    כמה זמן עוד יוכל הצילום לייצר את עצמו כמת? עד שיעז למות. ואז, רק אז, יוכל אולי לקום מחדש.

  • על כל קורבנך תקריב מלח

    שילוב רישומי הכנה ועבודות מוגמרות בתערוכה של סיגלית לנדאו "מכבסת המלאכים" מצליח להעמיק בהבנת מעשה האמנות ולגלות תכנים סמויים ופרשנויות חדשות לעבודותיה המוכרות של האמנית.

  • החיים כמשיל

    תערוכה בניו-מיוזיאום בניו-יורק מוצגת על רקע המהפכות וההתקוממויות ברחבי העולם, ומצליחה לנקוט בעמדה חד-משמעית ולהחזיק את חמש קומותיו של המבנה הקלסטרופובי בצורה יציבה, זקופה ומהודקת. אפרת קדם מדווחת.

  • פרולטר של אמנות

    תערוכתו של דוד הנדלר בגלריה המדרשה בת"א היא תערוכת יחיד של הנדלר ובה בעת מיצב של בועז ארד המורכב מרישומים וציורים של האמן.

  • רלוונטי אך לא מטלטל

    התערוכה "קודש/חול" נעה בין הטרנדי – דהיינו עיסוק במה שנחשב כ"אותנטי" (שלא לומר ניו-אייג'י) – למבטים מורכבים וביקורתיים יותר.

  • הניקיון הטוטאלי המלכלך את עצמו בעצמו

    "עמוק בתוך חדר האורחים הכי נכון, הכי מעודכן, משויף ומתוקתק, עולה הצחנה חסרת המקור והבלתי ניתנת לסילוק, זו המקצינה את עצמה ככל שמנסים לגלות מהיכן לעזאזל היא נובעת". על פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות, ועל הקהל שלו.

  • I don’t want to see the guts. I just want to see the dream

    אם המאוים הפרוידיאני לוקח את הסתמי, היומיומי, ומטעין אותו במה שאינו סתמי, הרי שהצילום הסתמי לוקח את מה שאינו סתמי בהכרח – פעולה של מבט שיש בה בחירה ומודעות – והופך את המשמעותי ללא משמעותי.

  • מחוץ לקוביה

    את תערוכות היחיד הראשונה לאחר סיום לימודיו בחר אבשלום סולימן להציג בקאימאק – מקום שבו חמסה יכולה להיות סמל, קישוט, מגן מעין הרע, בדיחה לא-מוצלחת ואובייקט אמנותי גם יחד.

  • אבד בתרגום

    סרטה התיעודי של נורית אביב "משפה לשפה" מציג דמויות ייחודיות ונושא מרתק, אך ההימנעות משימוש באמצעים קולנועיים מורכבים הופכת את הסרט ליצירה שניתן היה לסכם בכתב.

  • אזור הספר של החייתי

    הדם על הנייר ברישומיה של עדי בר המוצגים בגלריה קונטמפוררי אינו פרובוקציה אלא טבעה של הישרדות, של מה ששורד כאמנות.

  • חיקוי חיוור של אי-נוחות

    רוב היצירות המוצגות בתערוכת האמנות הספרדית בת-זמננו במוזיאון הרצליה מסתפקות בהרהור קלישאתי-חזותי המציב את עצמו במקום בטוח ומתרחק מכל עימות.

  • חריגה אל אופק של פעולה

    בציוריה של מאיה כהן-לוי ניכרת טוייה המתפתלת סביב האין, האבדן, גרעין הטראומה המובלעת ומחוללת את קיומו של הציור.

  • היהודי בראי התקופה

    חרף בעיותיה, התערוכה של איזידור קאופמן במוזיאון היכל שלמה לאמנות יהודית מציעה למבקר הזדמנות נדירה למפגש עם יצירותיו של אמן יהודי חשוב שעבודותיו אינן מוצגות בד"כ במוזיאונים בארץ. לצדה מוצגת תערוכה קטנה מאוסף היסטורי של פריטים אנטישמיים.

  • ציור כפתח דבר

    בתערוכתה החדשה ממשיכה דיתי אלמוג להשיל עודפים מעבודותיה ומציגה ציור מינימליסטי ופרדיגמטי, אך מתקשה לייצר דיון החורג מהמובן מאליו.

  • הפשיזם של התחושה

    המבנה הילדי בעבודותיה של שרון אייל הוא מה שמאפשר לה לפלוט בכל פעם אסתטיקה פשיסטית שמוגדרת כ"אינטואיציה", כשבעצם מדובר בחוסר מודעות טוטלית, שלעיתים הופך בעצמו למחווה יצירתית.

  • בין סמטאות השפה

    "באמצעות ערעור תוקפן של מערכות הסימנים והמוסכמות הידועות מראש מצליח שריף ואכד להעלות לדיון את שאלת הפערים בין התרבויות השונות במזה"ת ובישראל בפרט". על התערוכה "ZANGA ZANGA" בגלריה שלוש.

  • דמיון חופשי

    חרף נקודות הדמיון הרבות בין "המוזיאון של העכשווי" של קבוצת סלה-מנקה במרכז מעמותה ו"היונים של מוחמד ג'ולני" של מתן ישראלי בגלריה ברבור, אלו שתי תערוכות המבוססות על עמדות שונות בתכלית.

  • היתכן? פאקינג כן!

    וויליאם ססנל מפתיע, גרהרד ריכטר מאכזב, פיפילוטי ריסט עוטפת וג'ורג' קונדו הורס. אלין אלג'ם חזרה מסיור אמנות בלונדון.