ביקורת

  • על מה ולמה יורדת

    על מה ולמה יורדת

    "וכך, גם הרבה אחרי שיצאנו מבית הנסן שהיה פעם בית המצורעים, רוח שלִבּה חובר ב-X מחוט מוזהב מתהלכת במסדרונות, בעליות ובמרתפים, ובוודאי תתהלך שם זמן רב. כאילו השאירה את עצמה ככתם. ובעיר, שבוע הגשם עבר והתהפך לזמן בעירה". הרהורים על אמנות בזמן חולירע בפסטיבל "קולה של המלה" 14

  • איך הפך ההרס להיות יפה כל-כך?

    איך הפך ההרס להיות יפה כל-כך?

    "העבודות בתערוכה מפתות באסתטיקה ובריגוש שבהן, ואז בועטות את האמת המרה שלהן. זה הנשגב החדש, זה הדימוי שמתאים לדור שעשרות דימויים מרצדים על הרשתית שלו והוא הפך אפאתי". שני ורנר על "אי שקט" במוזיאון ישראל.

  • חזון אפוקליפטי על חורבן ופיצה

    חזון אפוקליפטי על חורבן ופיצה

    ג'יימס אנסוורת' יוצר אמנות לבעלי חוש הומור ובטן עמידה, הכוללת את צבי הנינג'ה, פיצה וסקס. ביקורת ושיחה קצרה בעקבות תערוכה בגלריה רו ארט.

  • גל של נוסטלגיה אמיתית, רק לרגע

    גל של נוסטלגיה אמיתית, רק לרגע

    "עולם הדימויים של ישראל (ישראל האיש והאמן, אך גם ישראל המדינה) אינו רק שלו ואינו ממש שלו. אלה זכרונות של נוסטלגיה מפוברקת, חיקוי של חיקוי, של זיכרון של משהו שלא היה". רות מרקוס על "נמצא", תערוכתו של ישראל רבינוביץ' בבית האמנים בת"א.

  • הבולען צדק

    הבולען צדק

    "עמדתה של כהן-לוי לא רק שאינה ניהיליסטית, היא כמעט רליגיוזית. היא אומרת לנו: 'הסימן מעיד על דבר שהיה ונעלם, או על דבר שעוד ישנו, ואנחנו רק לא רואים אותו: האדם ועולמו מפליאים אותי'". מחשבה שנייה על עקבות וצללים ביצירתה של מאיה כהן-לוי.

  • המשנה הסדורה של דוד וקשטיין

    המשנה הסדורה של דוד וקשטיין

    "בתערוכה מופיע דיוקן עצמי הנושא את השם 'צייר': גבר בגיל העמידה המתבונן במראה שממנה נשקפת דמותו המעוותת. דימוי זה הוא העתק של קריקטורה סטירית מעיתון יומי שמעליה הוסיף וקשטיין בכתב ידו את המלה 'צייר', ובכך ניכס אותה לעצמו. השתקפות עצמית זו עשויה לתפקד כמטפורה לתערוכה כולה". יניב שפירא בעקבות התערוכה "דוד וקשטיין ציור, 2014–1975".

  • הפוליטיקה של המחאה, גם השקטה

    הפוליטיקה של המחאה, גם השקטה

    "התערוכה 'מחאות שקטות' של שרון גלזברג בגלריה קו 16 מצליחה לדחות באחת את השמועות על מותה של המחאה. לעומתה, התערוכה הקבוצתית 'משחקים באש', המוצגת בארטפורט ועוסקת באותו נושא, משאירה את הצופה בגבולות הנוחות של הבורגנות התל-אביבית". נועה חזן על שתי תערוכות העוסקות ביחסי אדם-טבע.

  • "הרוח אינה חולפת, היא קיימת כצפיפות ניטרלית"

    "הרוח אינה חולפת, היא קיימת כצפיפות ניטרלית"

    "אני מתעניין בחלל, במיוחד לאור העובדה שצילום הוא חומר שטוח. אני מנסה ללמוד ולהבין, אולי קצת בדומה לאֶשֶר, איך אפשר באמצעות משטחים להגדיר חלל, אבל גם ללכת בו לאיבוד". ביקורת ושיחה עם אורן הופמן בעקבות התערוכה הראשונה שלו, "אובייקטיב: יוזף אלברס, אורן הופמן", במוזיאון תל-אביב.

  • 5 הערות על "הלב אינו מטפורה"

    5 הערות על "הלב אינו מטפורה"

    "זוהי אמנות לבנה לקהל לבן, העוסקת בלא-מודע של האדם הלבן. היא עוסקת באופן שבו מנגנונים רבים הופכים את המזעזע לכל-כך נפוץ ואת הדיון בו לכל-כך בנאלי, עד שהוא נראה טבעי כמו טאפט חדר ילדים". יונתן הירשפלד על תערוכת היחיד של רוברט גובר ב-MoMA

  • כובש את הכיבוש

    כובש את הכיבוש

    "העבודה מציבה מראה לכלל הציבור הישראלי, שנדרש לזהות ולהתמודד באמצעותה עם ביטויי האלימות שלו עצמו, גם באופן אישי וגם כאזרח. החשיבות שלה בימים אלה חשובה לאין שיעור, במיוחד לנוכח קולות של צנזורה, משום שהיא מפנה אצבע מאשימה באופן שווה אל כולם". דנה שלו על "ארכיון", יצירתו של ארקדי זיידס

  • הרגע האחרון שבו האוונגרד היה אפשרי

    הרגע האחרון שבו האוונגרד היה אפשרי

    "המומנט המודרני, האמוני והאוונגרדי שפייק לקח בו חלק הובס על-ידי הפוסט-מודרניזם נוסח ג'ף קונץ, המציג עולם ללא רוח שכל שנותר בו הוא הפטישיזציה של הסחורות והאירוניה המרה המלווה אותה". נאם ג'ון פייק באסיה-סוסאייטי, ניו-יורק.

  • המסתורין הומר בקריצה

    המסתורין הומר בקריצה

    התערוכה "ארץ יצורי הפרא", המבוססת על דימוי שטיחי מלחמה אפגניים, מציגה את הכישרון והמקצועיות של נבט יצחק, אך גם את הסכנה הטמונה בהתאהבות-יתר של אמן במושאי מחקר ובדרכי עבודה מוכרות.

  • מדברים בידיים

    מדברים בידיים

    על הנאה וזעזוע בתערוכה "הגורם האנושי: הגוף בפיסול העכשווי" בגלריה הייווארד, לונדון.

  • ״אווה״ של עדי שמעוני, גלריה P8

    ״אווה״ של עדי שמעוני, גלריה P8

    בפער בין מה שיש לעדי שמעוני להגיד על התערוכה שלו בגלריה P8 לבין מה שמוצג בה מסתתר משהו שלא נמצא בתוך ממלכת הידע האנושי. אני מסתובב איתו בתערוכה שלו באחר צהריים חם, והוא מסביר על העבודות. זה דבר שקורה. האמן מכיר את העבודות של עצמו, יש לו מה לומר עליהן. יש לו חששות לגבי חלק מהן, התלבטויות לגבי הצבה, שאלות של אסטתיקה […]

  • גל וולינץ מקלל בלב

    גל וולינץ מקלל בלב

    הסוביניריות אולי מייצגת טעם רע, אבל כאן היא חפה מלעג וטעונה בהקשר קווירי. הלבבות מיוצרים בהזמנה אישית. ״קיצור הדרך״ בין האמן ללקוח מערער את המנגנון הגלריסטי ויוצר קרבה וכנות. אלינה יקירביץ׳ על עבודותיו של גל וולינץ.

  • אל תוותרו לאריק

    אל תוותרו לאריק

    בניסיון להתחמק מקריקטורה פוליטית, הופכת האוצרות של תערוכתו של דוד ריב במוזיאון ת״א לקריקטורה בפני עצמה. הרצון להעניק לציורים פרשנות תיאורטית ומורכבת, מתקשה להצדיק את עצמו כשהוא מבטל את ההבחנה בין עבודות טובות לחלשות.

  • לעולם ואף פעם, שוב ושוב

    לעולם ואף פעם, שוב ושוב

    "היציבות היחידה שניתן למצוא ביצירה הזאת היא המחזוריות האינסופית, והאפשרות היחידה לנחת היא בהתמוטטות שתכלה הכל". על "Forever/Never" של תיאטרון קליפה במוזיאון תל-אביב.

  • תרגילים סטריליים באסתטיקה ניו-אייג'ית

    תרגילים סטריליים באסתטיקה ניו-אייג'ית

    "ממבקרת חריפה של החברה בזמן שנושאים כגון ציות ורוע אנושי היו במרכז הדיון הציבורי, היא הפכה להיות בעצמה דמות סמכותית, נביאה שתראה לך את האור אם רק תסכים להירגע ולעקוב אחריה". על "512 שעות" של מרינה אברמוביץ' בגלריה סרפנטיין, לונדון.

  • הזמן המדיטטיבי של מתיו בארני

    הזמן המדיטטיבי של מתיו בארני

    "בעידן שבו אמנים בסדר הגודל שלו מחפשים את קרבת הקהל על-ידי הפקת תערוכות ראוותניות ובידוריות, מתיו בארני מציב לא מעט אתגרים לחובב האמנות הממוצע". על התערוכה "River of Fundament" במשכן לאמנות במינכן.

  • מרחב אולטימטיבי של חוסר ההתמצאות

    מרחב אולטימטיבי של חוסר ההתמצאות

    "בעוד שרבים חולפים בתחנה כשהם אחוזי פחד אל מול המפלצת האדריכלית, חרדים ללכת בה לאיבוד או לסטות חלילה מן המסלול, בחרה דגני במרחב הזה כרחם ליצירתה". הודיה גדז' על התערוכה של צפיה דגני בתחנה המרכזית בתל-אביב.