ביקורת

  • אם ההר לא יבוא אלי

    "הפסטיבל כבר לא נראה חשוב יותר (ואולי הוא לא היה חשוב בכלל), אבל אני רוצה להאמין שהוא יכול להיות. אם מקום בסדר גודל של קילומטר מרובע אחד יכול להיות הסיבה לפרוץ מלחמת עולם, הוא חייב להיות מקום שיכול ללמד אותנו גם על חיים עם אחרות ועם עצמנו". מור כהן סוגרת (או פותחת) חשבון עם פסטיבל "מתחת להר".

  • אקס-טריטוריה של שוחרי תרבות

    "המציאות בירושלים כל-כך חזקה, חודרת ואפילו הזויה לפעמים, שהאמנות לא יכולה לה. היא נכנעת למציאות ויוצאת קטנה, חלשה ופתטית, וכל מה שנותר לה הוא להתכנס לתוך עצמה ולשתוק. אם היא מנסה להתחרות במציאות, היא מפסידה והופכת ללא רלבנטית. אבל אפשר אחרת". רונן אידלמן חזר מ"מתחת להר"

  • מחול ההרס של איי וייוויי

    "ההפתעה הגדולה עבורי היתה התייחסותו הרחבה של וייוויי לתופעת ההרס, החל באסון הגדול במחוז סיצ'ואן ב-2008, דרך הרס הסטודיו של האמן בידי הרשויות הסיניות, עבור בהרס מקדשים ושכונות מסורתיות – וכלה בהרס שמבצע וייוויי עצמו בעבודותיו". רם אהרונוב על תערוכתו של האמן הסיני איי וייוויי בלונדון.

  • מיישר קו עם העליונות הגברית

    דנה שלו מציעה להתייחס ליצירתו האחרונה של רועי אסף, "בויס", כמשלימה לטרילוגיה את יצירותיו "הגבעה" ו"גירלז". ככזאת, "'בויס' נופלת למלכודת המבט הגברי במשמעותו הפמיניסטית הקלאסית. גם כאשר הגברים ב'בויס' מפלרטטים, אין בכך כדי לערער את מעמדם כנושאי המשמעות הבלעדיים". ביקורת

  • אפשרות של אלימות

    ״כמו שומרי חוק טובים אנו מתפתים לפרץ האלימות שאפשר לעצמו פיני. אנחנו שומעים את קולו, ורואים את דמותו – והאמנים, הם מכירים אותו! זה דוחה, ומצמרר, אך אבוי – גם מרגש, ואבוי עוד יותר – מעורר הזדהות״. שני ורנר על תערוכתם של חליל בלבין ומרב קמל בגלריה הקיבוץ.

  • סלפי של אור

    "העבודות כאילו שייכות לעולם שבו אין משתמשים, אלא רק מכשירים דיגיטליים; מכשירים דיגיטליים ומצלמות שיתעדו אותם. אלו נותרות כלואות במעין רפלקסיביות מעוקרת, בתוך לופ משמים, במישור התיאורטי כמו גם בזה הטכני". קרן גולדברג ביקרה בתערוכתו של מתן מיטווך בגלריה דביר.

  • הכבשים האחרונות שלו

    יצירתו של מנשה קדישמן ראויה ליותר מהאוצרות החובבנית של תערוכת עבודותיו בנמל ת״א, המדגישה דווקא את הצדדים המכוערים ב"כלכלת קדישמן" ולא עושה חסד עם האמן.

  • כליה בטבור היש

    "גבע יצר חוויה של יקום חוצ-פנימי ופנימ-חוצי, כשהוא הולך מן הידע האנושי, הארכי-או-לוגי ("האדון או ההיגיון") אל מעבר לקצה שלו". רות גולן בעקבות עבודתו של ציבי גבע בביאנלה בוונציה 2015, "ארכיאולוגיה של ההווה".

  • פיספסו את ההר

    דנה שלו השתתפה בשלושה אירועים בפסטיבל "מתחת להר". סנטייגו סיירה ויעל ברתנא "הציעו עיסוק מרפרף, חסר אחריות ויהיר בסמלים של מלחמה וקדושה", והמפגש-הרצאה של ד"ר עלי קלייבו הידרדר לפרפורמנס של געגוע והאדרה.

  • כשהמציאות רדיקלית יותר מכל פעולה אמנותית

    "אפשרות אחרת, זו של הא-פוליטיות הפוליטית שפותחה בתנועה-ציבורית, היא לגשת למציאות הדיכוי והכיבוש מפרספקטיבה שמשהה לרגע את ההבניה הקיימת בכל אחד מאיתנו ומבקשת להתבונן באלמנטים שמרכיבים אותה". גלעד רייך כותב על פסטיבל ״מתחת להר״ ועונה להדס קידר.

  • מתחת לאף

    "בשם חופש הביטוי והפולחן ובשם הסקרנות והצורך ברכישת עוד ועוד ידע, הפסטיבל מעניק גושפנקה לגורמי המעקב והדיכוי, למדיניות ההפרדה של המרחב הציבורי והאתרים הקדושים ולנישול ולחדירה לפרטיות שנעשים בשם 'הסדר הציבורי'". הדס קידר על פסטיבל "מתחת להר".

  • שלושה יצאו מ"מתחת להר"

    שלושה פעילים פוליטיים חזרו מסיור בפסטיבל "מתחת להר". מירון רפופורט התרגש וסגר על הדרך חשבון קטן עם אלתרמן, יעל ברדה היתה מרותקת אבל אמביוולנטית, ועדה בילו תהתה עד כמה הפסטיבל הזה בכלל מוסרי.

  • מתחת להר הבית. בידינו

    האם פסטיבל ״מתחת להר לאמנות ציבורית חדשה״, שנערך השנה סביב הר הבית, הצליח לגעת במתח בלי לפוצץ את חבית חומר הנפץ אך גם בלי ליפול לקלישאות ולהיות בסדר עם כולם? כותבים/ות שונים/ות מגיבים לאירועי הפסטיבל שנערך בחודש שעבר.

  • צליינות חלופית מתחת להר

    "מצד אחד, ההליכה המודעת במתווה מתוכנן שירטטה מסגרת מעצימה למה שקיים ממילא בירושלים, העיר והסינדרום. מצד אחר, המתווה הפרפורמטיבי מנטרל את מרחב הצבירה הטעון – ולא כי בכוחו לבטל את המציאות הפוליטית, אלא כי היחס בין תנועת ההליכה לפעולות מפעיל על המציאות הזאת כוח אסתטי מוגבר". רשמים מ"מתחת להר".

  • אסנת רבינוביץ, 2015-1946

    ״בכל גלגוליהם, גדולי ממדים ככל שהיו, שידרו המיצבים של אסנת רבינוביץ מודעות לשבריריות של מעשה האמנות, אפילו למופרכות שלו, וכל האובייקטים או הציורים שהרכיבו אותם נוצרו מתוך עשייה עמלנית, ידנית ובסיסית״. רותי דירקטור סופדת לאמנית שהלכה לעולמה.

  • פרחים בכף ידה

    "כהן מציירת את צמחי הארץ המאופיינים עימה כל-כך, ביניהם החצב, הרקפת, האורן והכלניות. זו אינה בחירה שרירותית, כי אם כזו הטומנת בחובה מערכת ערכים והיסטוריה מקומית; והמפות הישנות, אילו יישובים נמחקו או נעקרו כבר, עוד טרם הגיעה מחיקתה של כהן?". שני ורנר על תערוכתה של אסתר כהן, "פרחים בכחול-שחור".

  • זוגתו האמנותית של הנרי מור

    "היא אבסטרקטית ממנו, והיתה ונשארה בצדק קצת פחות פופולרית וידועה ממנו, אבל בפרספקטיבה היסטורית, הדמיון בינה לבין הנרי מור רב, ושניהם עומדים בשורה הראשונה של הפסלים הבריטים של המאה ה-20, לצד הנס ארפ וקונסטנטין ברנקוזי". רם אהרונוב ביקר בתערוכה הרטרוספקטיבית שעורך מוזיאון טייט בריטן לכבודה של הפסלת ברברה הפוורת׳.

  • המסע של ליאוניד בלקלב אל הישראליות

    "'אם יש לך ילדים, אתה יודע שצריך גם להתפרנס', אומר בלקלב לשעיה יריב, בעל הגלריה המייצגת אותו. הוא מצייר ללא הרף משפחות סביב לשולחן האוכל, עד שנראה כי אין דבר שלם ויפה יותר בעיניו מלראות את ילדיו אוכלים לשובעה". על התערוכה "ליאוניד בלקלב: חוקר דיוקנאות אובססיבי", המוצגת במוזיאון תל-אביב.

  • לחזור למקורות

    "אלה הם ציורים שאין בהם הסחת דעת פיגורטיבית או נרטיבית, שיש בהם ציור בלבד. תחילה זה נראה כמו אוסף כתמים מופשטים חסרי משמעות, אך אם תרשו לעצמכם את הרגע הזה, תוכלו לשמוע ולראות את הציור מדבר אליכם". על התערוכה "חגית לאלו: אמנית שמתחילה מהסוף", המוצגת כעת במוזיאון תל-אביב.

  • "אבותינו חיפשו את אלוהים, אך מצאו רק את עצמם"

    יצירתה של האמנית האמריקאית הלן אילון היא תזכורת לכך שנרטיבים מכוננים תרבות, וכשתרבות נסמכת על מקורות רצחניים, לא פלא שמדי פעם קם פונדמנטליסט אחד ועושה בהשראתם מעשה.