ביקורת

  • היינו פה?

    "כקריצה פרדוקסלית מטביע אהרונוביץ' על הדימוי נורות בוהקות הכותבות בכתב ברייל את המלים 'הייתי פה'. רק עיוורים יוכלו לזהות את תצרף הנורות, ואילו התצלום נותר עלום עבורם. אנו הרואים נסונוור מהנורות ונתעוור לרגע בעצמנו; לולאה אינסופית החושפת את הצילום במערומיו". שני ורנר על תערוכתו של בועז אהרונוביץ', "נקודה כחולה חיוורת"

  • להיזכר במשהו שלא ידעת מעולם

    "בתקופה שחיפשתי חומר על אופקים-חדשים מצאתי כרזה ממוסגרת תלויה בחדר מדרגות בבניין שבו התגורר מכר שלי. חשבתי שזה זריצקי, אך כשהגעתי למקום שוב גיליתי שמדובר בכלל בשטרייכמן. לא רק שלא יכולתי לזהות את ההבדל – לא ידעתי אפילו לקבוע אם הדימוי דהוי, אפרורי ומכוער בגלל איכותה הגרועה של ההדפסה הישנה, או כי מדובר באמנות ישראלית טיפוסית". מחשבות על אופקים-חדשים בדור שלא ידע את זריצקי.

  • הפספוס של פסטיבל הצילום הבינלאומי

    "מאז המצאת הצילום, האלמנטים המרכזיים הקשורים בו ומתרוקנים ממשמעות בלי הרף הם רצף הזמן והעבודה הפיזית שנדרשים להפקת דימוי. כשאלה נזנחים לחלוטין לטובת הרעיון, קשה מאוד לפענח את המונח עצמו. סוגיה זו נעדרת לחלוטין מתוכני הפסטיבל המוצהרים, וזה פשוט פספוס". יהונתן ה. משעל על פסטיבל הצילום הבינלאומי ביפו העתיקה.

  • סודות הרקמה

    "במהלך חצי שנה ישבה אלחנני עם הנשים הבדואיות, שמעה אותן מפטפטות בערבית ובעברית, חולקות ביניהן את סודותיהן הכמוסים והיומיומיים. את רובם אמנם לא הבינה, אך 'כתב היד', היא מספרת לי בשיחה, 'הסגיר את המצוקות שלהן'. חלל התערוכה מבושם בניחוח של אבקת הכביסה סוד, המעניק למבקר תחושה של בית נקי ואידיאלי, אך מרגע לרגע, כשמבשם האוויר מתיז עוד ועוד ספריי, עולה הקבס". על תערוכתה של אודליה אלחנני "הסוד שבניחוח".

  • חתונה מעוקרת

    "שני המוזיאונים בחרו בדרך האמצע, ובמקום להציע פירוק או בנייה, התמקדו בתחזוקה. כך במקום שבר קיבלנו אישוש עצמי. במקום פריצה – חנופה. במקום שידוד מערכות – תיקונים. במקום מפץ אוצרותי שימוטט צירי סידור ומחשבה מקובלים – הזזה קלה של קווי הגבול הקיימים". יונתן אמיר בעקבות יום עיון שעניינו החלפת שתי תערוכות הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון תל-אביב ומוזיאון ישראל.

  • זהות תמיד תאכל אותך

    "'Not New Now', שמה הקופירייטרי של הביאנלה, מרמז על עיסוק בזמנים, על 'רצון לעקוף את האוריינטציה התרבותית' שהביאה לצריכה קפיטליסטית חלולה, בלשון האוצרת, ולהביאה 'לכיוון חדש'. אך למעשה הביאנלה עצמה מבקשת לבחון את שאריות החלום המודרניסטי, לצד זה הקולוניאליסטי, בטריטוריות לא-מערביות". על הביאנלה השישית במרקש.

  • האסתטיקה של מכונת המגורים של המעמד הנמוך בישראל

    "בתערוכת היחיד הראשונה שלו, נפרשת במלואה השפה הפיסולית שלו, שפה פואטית מאוד ועם זאת חודרנית עד כאב. האסתטיקה של היומיום של מכונת המגורים של המעמד הנמוך בישראל נפרשת בניתוח רוחב, והמינימליזם המהודק שבו היא עשויה כומס בתוכו משמעויות דחוסות". על תערוכתו של דוד בן-הרא"ש, "דומם-מנוע"

  • שובם של ימי-הביניים, שוב

    "מה המוטיבציה של פישלי ווייס? לרוקן את העולם? ללעוג? לקטלג? לשנוא את העולם שנאה מלאני קליינית כזו השואפת לרוקן את השד ולחסלו, שלא מסוגלת לראות את האחר כנפרד ושלם ולכן הכל זה הכל והכל רודפני וריק? ולהציג כעמדה מתוחכמת את שנאת העולם הזו?". יונתן הירשפלד חזר שפוף מהתערוכה של פישלי ווייס בגוגנהיים, ניו-יורק.

  • שובו של הספר

    "התערוכה מחזירה את הספר אל החומריות האבודה או הנשכחת שלו; היא מתבוננת בטקסט כאובייקט – אסתטי, פוליטי, היסטורי או פסיכולוגי. הספר עצמו מחולץ מהשכבות התת-קרקעיות של הקריאה, משתחרר ממנה. העמדה הבסיסית הזו יוצרת רושם שיש בו מסתורין; מימד מאיים, ברוח האל-ביתי הפרוידיאני". עמרי הרצוג על התערוכה "ביבליולוגיה" במוזיאון פתח-תקווה.

  • "הטפיחה על גב הנולד שגרמה לריאותי להתחיל לנשום"

    "בכל תערוכה רטרוספקטיבית יש הפתעות של תחילת הדרך, תקופות של שינויים, תפניות ולעתים מהפכות. אצל אלכסנדר קלדר יש הכל". רם אהרונוב ביקר בתערוכה של אלכסנדר קלדר בטייט הלונדוני.

  • חגיגות המוות של עדן אורבך-עפרת

    מימזיס ותנטוס: מחשבות על אמנות ומוות בעקבות תערוכתה של עדן אורבך-עפרת, "טרמינל (מחווה לארנולד בקלין)", במוזיאון פתח-תקווה לאמנות

  • מטילה יהבה

    "במקום להיות 'אקט של ניצחון של הייצוג האמנותי-הרפלקסיבי, המסורתי, על הייצוג העצמי הקומפולסיבי ברשתות החברתיות', במקום להכריז על 'נצחונו של הדיוקן על הסלפי', זהו נצחונו של הסלפי על הדיוקן. התערוכה חוטאת לעצמה, ומייצרת סלפי של סלפי". על התערוכה "גליה יהב – דיוקן עצמי" של רינת שניידובר.

  • "כשמגיעים אל לב לבו של העניין, האבן רכה כמו מים"

    "ייחודה של טאובר הוא ביכולת לשאול על מערך היחסים ההיררכי הקיים במבנה המסורתי כמו גם בזה של תולדות האמנות ולהרים גבה על שניהם גם יחד, עם הומור המרופד בעין טובה ובאופטימיות". על תערוכת היחיד של רחלי טאובר באוניברסיטת בר-אילן.

  • קצרים מלונדון

    רשימות מהירות מהקפטריה של המוזיאון – סוזן פיליפס ופרנק אאורבך בטייט בריטן.

  • דיסוננס של וירטואליה ומציאות

    "התפתחויות במיכון הראייה דרך טכנולוגיה מתקדמת, יישומן במשחקי מחשב, הפצתן האינטרנטית, ניצולן למטרות צבאיות והשפעותיהן הפוליטיות הם נושאי מחקר שכיחים בשדה האמנותי העכשווי. אך קפלן מצליח להציע נקודת מבט ייחודית על הנושא, שלרוב מוגש ברצינות תהומית, דרך שנות הניינטיז העליזות שבהן גדל". על תערוכתו של אדם קפלן, "תופת הפינוק".

  • חזרתו של המבע

    "רוח של נעורים פיעמה בפסטיבל השנה, שקידש את ההתנסות. כמה מהיוצרים השתמשו בה כעלה תאנה לעשייה חסרת תכלית או משעממת, ועבור אחרים היא היתה זרז או מנוף לחקירה וביטוי חכם של הדבר הזה (בריחוק מה) שאנחנו קוראים לו 'מחול'". דנה שלו על 4 מופעים נבחרים מפסטיבל "הרמת מסך"

  • סוג של זמזום קולקטיבי

    "דוניץ מהלכת בזהירות על הגבול שבין רעש למוזיקה, שבין הרפלקסיביות העקרה לקונטקסט הרלבנטי. הגוף האנושי הוא-הוא המדיום עבורה – אך יש לזכור שאותו גוף מגיע בתצורות שונות, דבר שהעבודות רומזות אליו, אך מבקשות אולי להצניע לטובת דקלום המנון אחיד". על תערוכתה של מאיה דוניץ במרכז לאמנות עכשווית.

  • ניזון מהאשליה שהוא עצמו ניסה למכור

    "זו תערוכה על גבריות, והתבגרות, ומיניות והומו-ארוטיות, אך היא גם תערוכה על צילום: גילוי והסתרה, מציצנות ודחייה, הקפאה של רגע ורמיזה לזה שאחריו. משהו בעבודות לוקח אותנו אל שפה תמימה וראשונית יותר של הצילום, וזאת דווקא כשמעמדו הקוסם נגוז מזמן". על תערוכתו של דיווי בראל, "אני עפה", המוצגת בגלריה אינדי, תל-אביב.

  • סדר מגובב למופת

    סימן השאלה בנוגע להצדקת החיבור בין נחום טבת לאולף הולצאפפל נותר בעינו, אך התערוכה של השניים במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין-חרוד מצליחה לחלץ מעבודתו של טבת רוך, פיוטיות ותחושת משחק.

  • ״חוזר אל הבעיה שוב ושוב״

    "לאאורבך יש אובססיה לנושאים מצומצמים ותשוקה לחזור אליהם שוב ושוב. וכך כותב ויליאם פיבר, שהחל לשבת מולו ב-2003: 'למרות שאני מזהה את עצמי בציורים וברישומים שנוצרו כתוצאה מהמפגש בכל יום שני בערב, אני תמיד ער לכך שמה שפרנק מייצר זה אאורבך בראש ובראשונה. אני יושב שם, משנה פוזיציה כל תשעה חדשים בערך, הכיסא קבוע במקומו, הנוכחות שלי והשעתיים המדויקות מאפשרים לאמן את התנאים לתפקד'". רשמים מתערוכה של פרנק אורבך בטייט בריטן, לונדון.