מסה

  • שדים וסרבנים: על מרחב האוצרות של נעמי אביב

    שדים וסרבנים: על מרחב האוצרות של נעמי אביב

    ״נעמי ביקשה לעסוק במה שכינתה ׳היער המאיים שנראה מנגד׳, ביקשה לחשוף את היסוד הברברי שעומד מחוץ לתרבות, ולכן נתפס כאויב האולטימטיבי של הסדר החברתי באשר הוא. מאחר שלשם היא כיוונה את מבטה, היא לרגע לא השלתה את עצמה, גם לא את הצופים והמבקרים בתערוכותיה, שהמציאות שלווה ונעימה ויש סיבה טובה לצפות ממנה לימים יפים יותר״. טלי תמיר על נעמי אביב

  • פיה הפעור של מדוזה ומהו מדוזיזם

    פיה הפעור של מדוזה ומהו מדוזיזם

    ״מדוזיזם קורה בשבריר השנייה שבה רואים ציור. המבט הראשון. זהו רגע של אימה ושל עונג שאי אפשר ולא צריך להתגונן מפניו. זהו רגע גרוטסקי שמשחרר את הצופה מכל מה שלמד, ידע וכיבד. הוא נשאב ונבלע בפתחו של הציור ואז נלקח למסע מטלטל בקרביו. מדוזיזם הוא הנכונות להשאב דרך פ-תח הציור והיעדר הפחד מפני ההתמרה״. יצחק לבנה כותב על נעמי אביב

  • אקטיביזם אוצרותי בתערוכה ״נשים יוצרות מציאות – מחווה לוותיקות העיר ראשון לציון״

    אקטיביזם אוצרותי בתערוכה ״נשים יוצרות מציאות – מחווה לוותיקות העיר ראשון לציון״

    ענת מנדיל, מאוצרות התערוכה, כותבת על העבודות, על התהליך ועל האג׳נדה הפמיניסטית שעמדה מאחורי הבחירה ליצור תערוכה שתתמקד בוותיקות העיר ראשון לציון

  • מבטה של זו הפונה אלינו

    מבטה של זו הפונה אלינו

    ״כהנוב תפסה את הלבנט כמרחב גאופוליטי מרובה ממדים, רבדים, פרספקטיבות, זהויות, גוונים, תרבויות, דתות ולאומים, ואת ״הלבנטיניות״ כאתגר פרקטי, אינטלקטואלי ונפשי של היכולת להתקיים בסינכרוניות רוחבית בתוך פסיפס אנושי, במרחב הביניים של רצף ההבדלים בזמן ובמרחב, באופן טבעי ושגרתי״. ליאת סידס כותבת על התערוכה ״ז'קלין כהנוב: הלבנט כמשל"

  • אוצרת על הסף: הימנעות כאסטרטגיה פמיניסטית בפעולת האוצרות של נעמי אביב

    אוצרת על הסף: הימנעות כאסטרטגיה פמיניסטית בפעולת האוצרות של נעמי אביב

    "המפגש בין שלומית אלטמן ונעמי אביב בנה עולם של אבסורד וספק שהאמנות, כמו הקיום, נתפסת בו כדבר הכי מיותר בעולם". אסנת צוקרמן רכטר על הקשר בין אוצרת לאמנית

  • לצייר את האור הצפוני במזרח התיכון

    לצייר את האור הצפוני במזרח התיכון

    מה לקחו ישראל הרשברג ותלמידיו מאמני המאה ה-17, מה מאמני המאה ה-19 ומה דווקא מאמני המאה ה-20, כיצד הגיב שדה האמנות המקומי ליצירתם, וכיצד הגיבו הם לנעשה בשדה המקומי. דברים שנאמרו בכנס ״אמני מופת והאמנות בישראל״ באוניברסיטת חיפה

  • מאסטר באמנות ובחיים עצמם

    מאסטר באמנות ובחיים עצמם

    ״כשפסח האיש נכח באירוע כללי או בפרפורמנס קונקרטי או בתערוכה כלשהי, מיד ניצנצה איזושהי אוירה חגיגית של האמנות, והיצירות והפעולות מסביב קיבלו איזושהי הפניה כמעט פיזית של התענגות מאמנות, שנבעה מאישיותו״. אלברט סוויסה נפרד מפסח סלבוסקי, במלאת 30 למותו

  • תומרקין הולך בשדות

    תומרקין הולך בשדות

    "כל האברים שלמים, אבל בכל זאת זהו גוף חשוף, מקולף. הפנים שלו גלויים ואין חציצה בינו לבין החוץ. חשיפה וגילוי קשורים למושג האמת, ותומרקין מגלה לנו את האמת של הדמות הזו". יגאל צלמונה על עבודתו של יגאל תומרקין

  • חממה לחשיבה ביקורתית

    חממה לחשיבה ביקורתית

    ״נדמה כי השאלה המעניינת ביותר אודות עבודתו של גבע בהקשר זה אינה ׳האם היא עוסקת בלאומיות׳, כפי שטענה חינסקי, אלא ׳כיצד היא עושה זאת׳, ובעיקר האם האופנים בהם היא עוסקת בלאומיות מציעים לנו אפשרויות חדשות ופוריות לחשוב אודותיה״. מרב ירושלמי מציעה חשיבה מחדש על ״תזת חינסקי״ ועל עבודתו של אביטל גבע

  • תאונה מוקפדת מדי

    תאונה מוקפדת מדי

    "במובן זה דומה הפסל הדומם לכל יצירות האמנות וגם לאדם, כולם שותפים לניסיון ולכישלון להביע את עצמם באופן מושלם, מבקשים לתחום את גבולותיהם האוטונומיים, את זהותם, כנגד הקבוצה ולמבוכתם גם בעזרתה". מאיה קציר על "סטיבן" של דניאל סילבר

  • הקבוצה שנשכחה

    הקבוצה שנשכחה

    משקוף, קבוצה בינתחומית של אמנים ירושלמים שפעלה בשנים 1968–1970, טילטלה את המרחב האמנותי המקומי עם פרויקטים חדשניים והיתה ממבשרי האמנות המושגית בישראל. מדוע נפקד מקומה מדפי ההיסטוריה? נועה אברון-ברק מנסה לענות על השאלה ולהחזיר לקבוצה האוונגרדית את מקומה המשמעותי בסצנת האמנות הישראלית

  • דם וקעקועים ביצירתו של אורי קצנשטיין

    דם וקעקועים ביצירתו של אורי קצנשטיין

    "'האנשים הללו שהסכימו לקעקע על עצמם עבודה שלי הם סוג של שליחים ארוטיים עבורי', אמר לי קצנשטיין לפני כמה שנים, ואני התבוננתי בזרועותיו המקועקעות בסמלים האניגמטיים שיצר. בדרך ייחודית זו יצר גריד חבוי של עצמיותו בסובבים אותו". יסמין ברגנר על קצנשטיין האמן-השמאן

  • עקדת יצחק

    עקדת יצחק

    מי הפך את יצחק דנציגר, שיצא נגד הרס התרבות הערבית וראה בה מקור השראה, לסמל לקולוניאליזם הישראלי, שהפך את התרבות הערבית ל"טבע"? אירית סגולי בוחנת את הפרשנויות והנסיבות שהובילו להחמצה הגדולה של אחד מחלוצי האמנים הביקורתיים והאקטיביסטים בישראל

  • ההחלטה השבורה של אילן איטח

    ההחלטה השבורה של אילן איטח

    "בציור הזה אין 'מקום', אלא מקומות שנודדים ומתכתבים אלה עם אלה דרך הנדודים; אין 'זמן' אחד רציף, אלא זמנים רבים ומסוכסכים; אין 'חלל' אחד, אלא חללים המהגרים אלה אל תוך אלה; אין 'טכניקות', אלא סגנונות שמחללים ומקדשים אלה את אלה חליפות". אלברט סוויסה על "אקסודוס", תערוכתו של אילן איטח המוצגת בספרד

  • מדוזה, פְנים אבסטרקט-ריאליזם: בין פרח הנגע למשוש הנוגע

    מדוזה, פְנים אבסטרקט-ריאליזם: בין פרח הנגע למשוש הנוגע

    "הציור האטינגרי הוא קינה גדולה של אמהות על מות ילדים ועל מותן הקרב, ולצדה שירת הפליאה לנוכח יפי מי התהום וחלל היקום ושירת התדהמה החוזרת ונשנית לנוכח הרגע הטראומטי המסרב לחלוף". דיון במופעי המדוזה בעבודתה של ברכה ל. אטינגר, חלק שני

  • ובאו עד נבכי ים

    ובאו עד נבכי ים

    "זילברמן אינו משיג את עיניהם של הגברים ואינו לוכד את הבבואה העשויה להשתקף בהן; הוא בא אל הגברים מגבם, חוטב את מבטם מן הגוף. העין היוצאת לָבוֹר לה בבואה נקרעת אל העולם. הגברים טובלים את מבטם במים, והאמן טובע בטבילתם". עודד וולקשטיין על תערוכתו של שי זילברמן בסדנאות האמנים, תל-אביב

  • מה נקרם ברקמת הקמר

    מה נקרם ברקמת הקמר

    "משאנו נכנסים לתערוכה אנו באים תחילה בפני שני קווים חדים, מעין סרגלים. האחד הוא כביש הסרגל המוביל לעפולה – נקודת יישוב המסומנת כנקודה A, והאחר – תוואי של גדר הפרדה שנוצקה כדי להנכיח ולהעצים גבול מעשה ידי אדם (שסומן דווקא בידי חמור, כפי שמספרת מעשייה), המכונה "הקו הירוק". הסרגל הזה מתעקל בחדות סביב היישוב זבּוּבּה – נקודה המסומנת באות Z"

  • מחשבות על צילום (אחד)

    מחשבות על צילום (אחד)

    "התחושה העולה מקריאת הפרשנויות שהוצעו עד כה היא כזו ה'נועלת' את המשמעות של היצירה בתוך ההקשר הפוליטי-מגדרי של מאבק ודיכוי, בלי לבחון מסרים אחרים שעשויים למסור נוכחותה של אשקר במרחב הציבורי והתצלום נשוא דיוננו". עידו כהן מתבונן מחדש בדיוקנה העצמי של אניסה אשקר, "החירות מובילה את העם"

  • גרשוני: הפרעה תמידית

    גרשוני: הפרעה תמידית

    ״היטמעות שמייצרת שיירים, שמצביעה על סתירות ומכוננת שונות, היא המנגנון העומד בבסיס מכלול יצירתו של גרשוני. המפגש בין החומרים לפעולות, בין הדימויים למילים, בין הפורמליזם למושגיות ובין האקפרסיבי והמתמסר למה שנתון תמיד תחת שליטה – לעולם אינו מושלם״. יונתן אמיר על עבודתו של משה גרשוני, במלאת שנה למותו

  • "בלבי אני מינימליסט"

    "בלבי אני מינימליסט"

    "המינימליזם משמש לסיירה פרקטיקה אמנותית שהוא טוען במשמעויות פוליטיות. המינימליזם בידיו כרוך בקונוטציות למצב החברתי. המחוות האסתטיות המינימליות הולמות את המסר הביקורתי". מיטל גל על זיקתו של סנטיאגו סיירה למינימליזם ולפוסט-מינימליזם