ביקורת

  • מכונת הדימויים העכשווית

    מכונת הדימויים העכשווית

    "אצל ג׳אפרי הדימוי אינו מופיע אף פעם כבודד אלא תמיד כחלק מרשת מסועפת של הקשרים. צורת התבוננות ייחודית זו מתגבשת בתערוכה סביב שאלת השימוש בדימוי שיצא לגלות – דימוי שהתרחק מהמקור וכרגע משייט לו בעולם, מחליף ידיים ובעלות, צובר ומאבד ערך, עולה מהאוב או צולל לתהומות הנשייה של הארכיון הדומם". בן לבנה ויצמן על תערוכתה של מאריים ג'אפרי

  • אמנות ההשתנות והתנועה

    אמנות ההשתנות והתנועה

    "הבחירה בחומר הפשוט, עץ הסנדוויץ׳, וצביעתו בגימור באיכות גבוהה מתריסים גם כנגד כובד הראש האידיאולוגי של אבות הפיסול הישראלי. יש ממד מרענן בשילוב חומרים קלים והקפדה חמורה על הפרטים, שאמנם מעניקים למיצב חזות רצינית, אך כזאת שלא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי". יהונתן משעל על תערוכתו של ראובן ישראל במרכז לאמנות עכשוווית

  • אבן השתייה של האמנות הישראלית

    אבן השתייה של האמנות הישראלית

    "ההצעה של שץ נדחתה. בית המקדש לא נבנה על ידי התלמידים של בצלאל והאמנות הישראלית הלכה וחיפשה לה (ועדיין מחפשת) מקורות אחרים לשאוב מהם השראה. אבל חזון בית המקדש המודחק של שץ ממשיך לפעפע מתחת לפני השטח". דוד כהן על תערוכתו של פורת סלומון בבית שץ בירושלים

  • הפצע המדמם של הפער

    הפצע המדמם של הפער

    "הפער בין נראות של גוף לנראות של רוח בשפה החומרית והקוטבית שהשניים האלו מייצגים, לצד קשר, חיבור, דו־שיח וסמנטיקה המשותפת להם, יוצרים אימפקט חזק בחלל. דחף שהוא חזק יותר מהדימוי עצמו, הוא מה שעולה ממנו, הוא השלם העולה על סך חלקיו. הדבר הזה שחודר ונכנס בקרום הדק שבין גוף לרוח, בין הבשר לנפש. זו התחושה שמפעפעת ברחבי הגוף כשפוגשים אמנות שמצליחה לגעת. במקרה הזה, גם כזו שמצליחה לפרק את הצופים שלה למרכיבי היסוד שלהם". דידי כליפה על תערוכתם של כרמית חסין ובצלאל בן חיים

  • פיליפ רנצר: סיפור מסגרת

    פיליפ רנצר: סיפור מסגרת

    "המסגרות של היצירות המוצגות, או שאולי יש לכתוב המסגרות כיצירות המוצגות, הן אלמנט מרכזי בעבודות ולמעשה מלוות את יצירתו של רנצר מראשית הקריירה הענפה שלו. המסגרות, כפי שאנסה להראות, מסגירות תכנים ונושאים המעסיקים את האמן לאורך השנים". נעה מורדוך-סימונסון על תערוכתו של פיליפ רנצר בגלריה גורדון

  • בין אפר לזוהר

    בין אפר לזוהר

    "ואכן המרחב המעוגל והמדורג של המיצב מהדהד אזור טקסי מקודש בפולחן פגאני עתיק. עלי הבצק הזוהרים באור הארגמני המוזהב נדמים לקערות המכילות שמנים קדושים או שיקויים מרפאים ומזככים, ואילו שרידי הבצק הנראים כאילו נשרפו הם כשרידי קורבנות שהועלו לעולה". נאוה סביליה שדה כותבת על תערוכתה של אביבית סגל, במוזיאון ארץ־ישראל במסגרת הביאנלה לאמנויות ועיצוב 2021

  • ביתן סרפנטיין מגיע ל-2021

    ביתן סרפנטיין מגיע ל-2021

    "הביתן, שבנייתו הושלמה השנה בגני קנסינגטון, הוא מבנה עגול בעל הופעה מאד טקסית, בסיסו שקוע 60 ס"מ בגבעת הדשא המתנשאת מעל מפלס השבילים בגן. הוא בעל גג שטוח הנשען על שורת עמודי קונסטרוקציה דקורטיביים. העמודים נבנו מקורות פלדה יצוקה משומשת, והם עטופים בתבנית של עץ לבוד ומצופים בטיח דק". רם אהרונוב על הביתן של גלריית סרפנטיין לשנת 2021

  • בין אמנות, פרשנות והתגלות

    בין אמנות, פרשנות והתגלות

    "גינתון לוקח כאן במובהק את עמדת הפרשן (ועוד פרשן תלמוד), שמביט בדימוי ומחבר אותו למציאות קונקרטית. לא מעניין אותו ליצור את הציור ההיסטורי הזה, הוא רק צריך שהוא יהיה נוכח בעולם ונוכל לכתוב עליו את הלייבל הזה, לייצר סביבו את האגדה". ידידיה גזבר על התערוכה "דוד גינתון: השם של הציור", של זוכה פרס רפפורט לאמן בכיר לשנת 2019

  • על אברי פיהם ועל עיני הפחת

    על אברי פיהם ועל עיני הפחת

    "האמנות נוהגת מנהג סגפני להטיל על עצמה דיקטטים חריפים, מחניקים ומחטאים כגון ויתור מוחלט על הסיפור. הוויתור הוא מעשה הרואי שמוליד טהרנות והתבדלות, ושם, בצל הביטחון בצדקת הסגנון, הפריצה והדרך, מתהווה מנבטה לסיפורים חדשים ולספרותיות אחרת, שנולדת לא מדפי הספרים וממחשבו של המחבר אלא משפופרות הצבע ומהמכחולים". יאיר גרבוז על עדה עובדיה

  • משל העץ והפקעת

    משל העץ והפקעת

    "כך או כך, עם "פקעת" ניתן לומר שדלית מתתיהו היא אשפית הביטויים והדימויים, שאצלה הם תמיד כלים חדים כתער שאפשר לעבוד איתם, הם חותכים ויוצרים קעקוע בלתי הפיך בבשר האמנות הישראלית". אלברט סוויסה על התערוכה "פקעת – רכישות חדשות לאוסף האמנות הישראלית ע"ש ברוך ורות רפפורט במוזיאון תל אביב לאמנות"

  • אבנר כץ – דיוקן עצמי ברבים

    אבנר כץ – דיוקן עצמי ברבים

    "מלאכת הזיכרון וההיזכרות, כמו רגעי התשוקה, ארוגים בדיוקנו העצמי של כץ. עם זאת, בדיוקן עצמי אבנר כץ מציג לפנינו, זה לצד זה, 366 דיוקנאות שנרשמו יום אחרי יום. הבחירה בריבוי קוראת תיגר על הדיוקן היחיד כמקבע וכמנכיח ייצוג מיטבי של דמות המתוארת בציור דיוקן. באמצעות ההישנות כץ מציע לנו דרך נוספת לחשוב על הדיוקן". נעה מורדוך-סימונסון על התערוכה "אני כבר הייתי" של אבנר כץ

  • בשבילים לא מסומנים

    בשבילים לא מסומנים

    "ליטביץ הציעה דיבור עם המיתוס בשפתו שלו, ובאופן (אולי לא) מפתיע בחירה זו הצליחה לחלץ מתוכו הרבה יותר. במקום לנתח סיפור בחדר המתים היא הניחה אותו בלוקיישן חדש כדי לברר מה קורה, במקום לדבר על המיתוס היא חיה אותו". ידידיה גזבר על תערוכתה של אלה ליטביץ

  • הפואטיקה של המרתף האלכסנדרוני*

    הפואטיקה של המרתף האלכסנדרוני*

    "העבודות בתערוכה-מיצב של אלכסנדרוני מרפררות ומלחימות יחד קטעים מרומן המסתורין ההיסטורי-תיעודי למחצה של וסרמן וסצנות ומראות ספקטקולריים מ'החידה של קספר האוזר' בבימויו של הרצוג עם עולמו הפנימי של האמן", ליאת ארלט סידס על התערוכה "החלום של קספר האוזר" בבית האמנים תל אביב

  • כיצד נאמר משהו על משהו

    כיצד נאמר משהו על משהו

    "כהמשך למהלך זה הוצבה התערוכה באופן בלתי קונבנציונלי, כשעבודות מסוימות מוצמדות זו לזו, תלויות לגובה ויוצרות התכתבות פואטית צורנית עם עבודת החלונות. זוהי מעין קתדרלה חילונית ארעית שכמו הציורים עצמם נבנתה באמצעות הטלאות, השתלות, צירופים מפתיעים ובניה מאולתרת, מרובדת ורב שכבתית". מזל קאופמן על תערוכתו של ציבי גבע, 21-20, בגלריה הראל

  • יחי הבורגנות!

    יחי הבורגנות!

    "הקול שעולה מתערוכתה של זרחיה אינו מבקש לחתור תחת סגנון שלם שהשתרש בארץ במשך מאה שלמה, אלא לבטא את יחסה האישי כלפי ההשתקה וההדרה שהביא עמו סגנון כזה בשם המודרניזציה והישראליות החדשה. הייחוד בעבודתה הוא הזיהוי של מושא המחיקה התרבותית והחיפוש האמנותי לביטוי עקבות הרפאים שלו". הדרה שפלן קצב על התערוכה "ידיים טובות" של דליה זרחיה

  • אחד צופה ואחד נצפה

    אחד צופה ואחד נצפה

    "עבודות הוידאו של שי איגנץ מאפשרות הרבה יותר מהצצה למתרחש בין אמן ומודל, בעיקר משום שהן מציעות להתבונן במודל כשותף אקטיבי, לא כאובייקט אלא כסובייקט". דליה מנור על התערוכה של שי איגנץ במשכן לאמנים בהרצליה

  • וידרגוטמאכונג – מול מי?

    וידרגוטמאכונג – מול מי?

    "העבודה היא משל לכישלון פרויקט ההרכבה מחדש של הזהות הגרמנית אחרי השואה, אך בעיקר סרטון הדרכה: כך תכשירו את הפנטזיות הרצחניות שלכם". תומר דותן-דרייפוס בקריאה בעבודתה של יעל ברתנא, "מלכה גרמאניה", המוצגת כעת במוזיאון היהודי בברלין במסגרת תערוכת היחיד "!Redemption Now"

  • "שמחתו של היש השב ונמצא"

    "שמחתו של היש השב ונמצא"

    "התערוכה מציגה בעיקר התבוננויות בעולם, רגע שבו משהו זז קצת או נעצר, מציג את עצמו. ה"משהו" יכולה להיות זברה, קונכייה, אבל גם פניה של הציירת, שנראים לה פתאום כקומקום. ברגנר היא גם משוררת וסופרת, והתבוננותה בעולם היא פואטית". דרור בורשטיין על תערוכה של אודרי ברגנר בבית האמנים תל אביב

  • נפש חיה בכולנו

    נפש חיה בכולנו

    "זו לא הייתה כוונתה המקורית כשנסעה לדרום, אבל המפגש עם זרחי, ובעקבותיו עם הכלבים, הוביל את האמנית לאזורים בעיר שגם תושבי ערד, שגדשו את שיח הגלריה בנוכחותם, לא הכירו". גלעד רייך על התערוכה "נפש חיה בי" של דנה דרויש

  • לגדל דומם במוזיאון

    לגדל דומם במוזיאון

    "הרטוריקה שהתערוכה משתמשת בה, וגם מציעה כתצורת קריאה, קשורה לטיפול בבית ומתייחסת לחומרי העבודה של עקרת הבית שמשמשים כחומרי התערוכה. את האוצרות זה לוקח ל'אמנות התחזוקה' ולמתח בין ה'אמנות' לבין הצורך להכניס כלים למדיח, אם בפירוש ואם ברמז". ידידה גזבר על תערוכתה של ענבל הופמן בבית אנה טיכו