ביקורת

  • ארץ שוברת גבריה

    "אבא, כמו שאני רואה אותך אתה לא יכול להסתדר במדינה שאין בה ערבים". פוליטיקה חבויה במכתבי אהבה ואתרי בניה בסרטה של איריס רובין 'אסמר'.

  • משבר אנרגיה

    גם בתערוכתו החדשה של אליעזר זוננשיין "גנרטור", בולט הפער בין גובה ההצהרות לרמת התחכום הבסיסית והדידקטית של הדימויים.

  • הטירוף נותר פלסטי

    הכוריאוגרפיה של עידו כהן מבקשת לעסוק בשיגעון כפי שהבינו הפילוסוף מישל פוקו, אך מהיצירה לא ניתן להבין מה חושב כהן על שיגעון ולא מה חשב על כך פוקו, אלא רק שכהן קורא פוקו.

  • צולם בשולי ההיסטוריה

    במקומות שבהם נוח לצופה להישאר מרוחק עבודותיו של ניר עברון תובעות ממנו להתקרב, ובמקומות שבהם יתמקם הצופה בחמימות נעימה, הן מכריחות אותו להתרחק.

  • התנגשות תמידית

    הציור של אבי סבח נכנס בכוונה מלאה אל רבות מן המלכודות הממתינות לציור בן זמננו, אולם במקום להיחבל, רותם אותן לצרכיו.

  • איזה יופי של צרות

    צדה האחד של ההצעה המוצגת בביאנלה לאמנות בהרצליה הוא אנינות בינלאומית, אינטליגנטית ומוקפדת. הצד השני הוא פורמליזם מעורפל וניתוק הגובל בחוסר רלוונטיות.

  • "והשמיים האדימו וכהו"

    "כולך אדומה, וכל-כך לבנה" – מיצב של אתי אסתר נאור המוצג בגלריה פלורנטין 45 – יוצר תחושה עזה של הפקעת פרטיות בסצנה בה מעורב דמו של אדם שאנו נחשפים לפתע אל "פנימיותו" באמצעות נוזלי הגוף הסמויים שלו.

  • פניםחוץ

    הוונוס של רותי הלביץ כהן המוצגת במוזיאון נחום גוטמן, עולה מהאש ולא מהמים, מפוחמת ושחורה, באלימות היוצרת דיאלוג עם הרכות.

  • היה סוד עוד לפני שהיה מה להסתיר

    חמוטל שטרנגסט כותבת על תערוכתם של כריסטופר ויליאמס, משה ניניו וחיים סטיינבך בגלריה דביר.

  • הגרפיטי מת; יחי הגרפיטי

    דינו של הגרפיטי להתמסד ולהישאר חתרן, לחתור תחת ערכי החברה והשיח השליט, ועם זאת לדעת לנווט את דרכו בה. על קרימינליזציה ולגיטימציה באמנות הרחוב.

  • מותו של היפה

    תערוכתו של דני יהב בראון בגלריה 39 קשורה למחאה החברתית דרך מושגי הטוהר והלכלוך המהווים את צירי האורך והרוחב של התערוכה והמחאה גם יחד.

  • השוק והשדה – סמי-מניפסט

    גליה יהב שופכת אור על המאבק הפנימי המרכזי באמנות המקומית, בין היקום המופרט למתוקצב, בין ההתמסרות לפעימה הארוטית של ההון וההחלטה לבקש את סיועה של המדינה. מתוך מעין 4 – גיליון מגזין השירה והאמנות שיצא בשנת 2008.

  • האפיסטמולוגיה של הנראות

    על דמיון פוליטי עכשווי – מאמר מכתב העת לאמנויות הבמה "מעקף"

  • קשר דם

    ציוריו של לוסיאן פרויד, שנפטר בשבוע שעבר, נתפסים כחסרי רחמים בשל הריאליזם הבלתי מתפשר והחודרני שמאפיין אותם, אולם תהיה זו טעות לראות בו צייר של בשר.

  • אני באינפלציה!

    הקביעה שהאמנות נגישה מדי לציבור הרחב אינה רק תמוהה ומקוממת, אלא גם לא מתיישבת עם מה שבטקסט של גדעון עפרת נמצא באינפלציה. אולם מה שיותר מטריד במאמר הוא הנימה או הלך-הרוח המנשבים בין שורותיו, ומסמיכים את הטקסט קרוב לעורק עיקש הפועם בלב ליבה של מסורת המחשבה המערבית ושנקשר, שלא במקרה, גם ברגעיה היותר אפלים.

  • תיאטרון שלטון

    התערוכה "הוצאה להורג", שבוחנת את ההיבט התרבותי-אמנותי הנלווה לטקס הרצח השלטוני והתיאטרלי, היא ניסיון קונספטואלי לא פחות מאשר מקבץ עבודות.

  • אגדות סינדרלה

    האמן עידו מיכאלי גייס לטובתו את שפת עיצוב הבולים כדי לטוס תחת הרדאר של פקידי ופקידות "דואר ישראל", ואלו שלפו את חותמות הגומי ואישרו גם אישרו את פעולתו האמנותית של האמן-זייפן האפלטוני.

  • רעאחל, אמנו

    כאשר רעאחל מארחת את גל אוחובסקי המופיע בתפקיד עצמו, טשטוש הגבולות בין הופעה תיאטרלית משוחקת/אותנטית מציאותית משבש כל הבנה פשטנית. עמדותיהם הדיכוטומיות-אוטונומיות לכאורה של המתנחלסבית וההומוליברל מתערערות, והמרחק הגיאוגרפי בין תל אביב לעשהאל מצטמצם.

  • חולשה על סף אילמות

    נראה שרוב בוגרי התואר השני בבצלאל אינם מסוגלים – ואולי גם לא מעוניינים – להשתחרר מצל מוריהם, ולכן אין בתערוכת הגמר שמוצגת בנמל יפו עבודות שיחרטו בזיכרון. האם תואר שני באמנות הוא התואר הראשון החדש?

  • גוף שמפרק את הסמל מנשקו

    ספרה של מרית בן ישראל "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י" מדגים עד כמה קריאה היא מעשה של כתיבה ושל יצירה, של בריאה, של פתיחה: כמו מגילה שנפתחת עוד ועוד, פורשת עוד ועוד שדות אסוציאטיביים.