ביקורת

  • השלם כרצף של שברים

    האמנות של מירית כהן מצפינה את האקסטזה, השבר והכאב במערך סדור של "נתונים" המציג את ריקונו וקריסתו באמצעיו הוא.

  • מקסם שווא

    לפי "פנס קסם" – תערוכת הרכישות החדשות המוצגת במוזיאון ישראל, אמנות עכשווית היא בעצם אשליה אופטית.

  • על הדיפלומטיות

    שישה רקדנים לבושים בצבעי דגלי כל העולם. חמישה עשר המנונים מושמעים במשך חצי שעה. קבוצת הרקדנים פולטת רקדן, מתקבצת, בולעת חזרה את הרקדן שנפלט, רוקדת בזוגות, משחקת דג מלוח, מצדיעה ורוקדת טראנס. לא מדובר בתשדיר שירות של משרד החוץ. גם לא בעמדה ביקורתית כמו של ז'אק רנסייר שגורסת שבכל משטר אסתטי, בכל מה שנראה, מסתתרת […]

  • במעגל סגור

    העבודות המוצגות ב"פופוגנדה" פועלות בתוך עולם של ראווה, ובאמצעות שיבוש, הסטה, התחפשות והצבה בהקשר שונה, מנסות להפעילו מחדש ברוח של התנגדות.

  • פריכות ויזואלית

    תצלומיו של גסטון איצקוביץ המוצגים במוזיאון תל אביב, שואבים את הצופה בזכות תיאורי נוף מסורתיים היוצרים עולם של ניגודים.

  • ארעיות יצוקה בפורצלן

    הפסלונים והחפצים שמציג בועז ארד בתערוכתו "לחן עממי" בגלריה רוזנפלד, מתוארים כאובייקטים ש"כבר נפסלו" ע"י תולדות האמנות. הטקסט המלווה את התערוכה, שכתבה נוי פורר, מבקש לחשוב על תולדות האמנות כמערכת שסימון הקאנון אינו תוצר לוואי של עבודתה אלא תכלית בפני עצמה.

  • אסתטיקה צבאית כקריאה לאי אלימות

    הדמויות הצמריות בעבודת הוידיאו של דפנה שלום "ימים נוראים" נעות במעין טקס המשלב בין אמנות לחימה לריקוד מקודש.

  • אוצרים במקום

    התערוכה "אוצרים בע"מ" המוצגת במוזיאון פתח-תקוה, מהווה יישום מאכזב של תרגיל קונספטואלי מעניין.

  • נייר עמדה

    תערוכת ההדפסים והרישומים מאוסף האקספרסיוניזם הגרמני של מוזיאון ת"א נראית רלוונטית מתמיד.

  • האיש שצייר את מותו

    לא מזמן חזרתי מנסיעה למדריד. זאת עיר שלא אוהבת צילום ועדיין מעדיפה תמונות של קדושים מעונים על פני כל נושא אחר: תמונות כהות המתארות את ייסוריו של פרנציסקוס הקדוש מאת זורברן או ריברה, "ההוצאה להורג ב-3 למאי" של גויה, או ה"גרניקה" של פיקאסו. למרות זאת, ואולי בגלל שכל התמונות הללו מוכרות היטב, נחרתה בזיכרוני דווקא […]

  • זרעי קיץ

    פסטיבל "הרמת מסך" הסטרילי בדרך כלל נתן השנה מקום לקול החושב על עצמו במונחים של התנגדות. בכך
    זרע הפסטיבל את הזרעים שיהפכו אותו בעתיד על ראשו.

  • ארץ שוברת גבריה

    "אבא, כמו שאני רואה אותך אתה לא יכול להסתדר במדינה שאין בה ערבים". פוליטיקה חבויה במכתבי אהבה ואתרי בניה בסרטה של איריס רובין 'אסמר'.

  • משבר אנרגיה

    גם בתערוכתו החדשה של אליעזר זוננשיין "גנרטור", בולט הפער בין גובה ההצהרות לרמת התחכום הבסיסית והדידקטית של הדימויים.

  • הטירוף נותר פלסטי

    הכוריאוגרפיה של עידו כהן מבקשת לעסוק בשיגעון כפי שהבינו הפילוסוף מישל פוקו, אך מהיצירה לא ניתן להבין מה חושב כהן על שיגעון ולא מה חשב על כך פוקו, אלא רק שכהן קורא פוקו.

  • צולם בשולי ההיסטוריה

    במקומות שבהם נוח לצופה להישאר מרוחק עבודותיו של ניר עברון תובעות ממנו להתקרב, ובמקומות שבהם יתמקם הצופה בחמימות נעימה, הן מכריחות אותו להתרחק.

  • התנגשות תמידית

    הציור של אבי סבח נכנס בכוונה מלאה אל רבות מן המלכודות הממתינות לציור בן זמננו, אולם במקום להיחבל, רותם אותן לצרכיו.

  • איזה יופי של צרות

    צדה האחד של ההצעה המוצגת בביאנלה לאמנות בהרצליה הוא אנינות בינלאומית, אינטליגנטית ומוקפדת. הצד השני הוא פורמליזם מעורפל וניתוק הגובל בחוסר רלוונטיות.

  • "והשמיים האדימו וכהו"

    "כולך אדומה, וכל-כך לבנה" – מיצב של אתי אסתר נאור המוצג בגלריה פלורנטין 45 – יוצר תחושה עזה של הפקעת פרטיות בסצנה בה מעורב דמו של אדם שאנו נחשפים לפתע אל "פנימיותו" באמצעות נוזלי הגוף הסמויים שלו.

  • פניםחוץ

    הוונוס של רותי הלביץ כהן המוצגת במוזיאון נחום גוטמן, עולה מהאש ולא מהמים, מפוחמת ושחורה, באלימות היוצרת דיאלוג עם הרכות.

  • היה סוד עוד לפני שהיה מה להסתיר

    חמוטל שטרנגסט כותבת על תערוכתם של כריסטופר ויליאמס, משה ניניו וחיים סטיינבך בגלריה דביר.