ביקורת

  • אל תעלו אמנות לפייסבוק, כל הערסים יבואו


    גם אם ציוריה של זויה צ'רקסקי נועדו להעביר את הצופה מהלך רפלקסיבי וביקורתי – הם אינם מתפקדים ככאלה. "איציק" הוא עדיין חפץ שמתפקד כדימוי אוריינטליסטי לכל דבר. האיציק הקונקרטי, החי והנושם – בציור של צ'רקסקי כמו במציאות – נשאר בגבולות השווארמה.

  • חיבור לחיסור

    בתערוכה Adding to Subtract מציג אורי דסאו גישה חקרנית מרעננת המבקשת להבין את מהות ה"פעולה" בתהליך היצירה ובתהליך האוצרותי – לא סתם פעולה, אלא פעולה שמשמעותה "מחיקה עצמית".

  • על מה את חושבת?

    השליטה המופתית של יעל ברתנא באמצעים הקולנועיים ובשפת התעמולה מייצרת חוויה סוחפת, אך היא אינה מצליחה להסוות את התודעה הפוליטית הלא-מפותחת של האמנית.

  • פוסט-ציניות

    בעבודתה של יעל ברתנא יש קריאת כיוון בלא ויתור על קצוות אמנותיים פרומים. הצגתה של התערוכה כפתיח לעשיה של המנהלת החדשה של המוזיאון, לעומת זאת, נידמית בעקר כלוליינות שאינה מבשרת טובות לעתיד המוסד.

  • פלישה בהסכמה

    בתערוכתו "מר לרי" מציג שי איגנץ מהלך תרבותי רחב יותר מאשר מעשה צילום הפורטרט על רקע עיצוב תקופתי והיסטורי גרידא.

  • בניין וקניין

    דוד שפרבר מציג ענף לא מוכר של האמנות הישראלית-דתית, הבוחן מתוך מבט הומני ומעמיק את הקשרים בין היהדות לאסלאם בכלל, ואת יחסי הדת והתרבות בין יהודים לערבים במרחב המקומי בפרט.

  • מר קו

    סתירה עקרונית עומדת במוקד עבודתו של יהושע נוישטיין, המוצגת כעת בתערוכה הרטרוספקטיבית "כלומר רישום" במוזיאון ישראל. מחד מוצג ה"רישום כרישום כרישום", ה-"What you see is what you see", כדברי האמן, שבא לידי ביטוי בצמצום היצירה והדיון בה לערכים צורניים בלבד תוך דחייה של כל נראטיב החורג ממעשה הרישום העירום על צורותיו השונות (שאצל נוישטיין באות […]

  • חסידים בשחור-לבן

    החידוש העיקרי בתערוכה העוסקת בחסידות במוזיאון ישראל הוא עצם ההתייחסות הנרחבת לנושא עכשווי. אולם בכל הקשור לתוכן, התערוכה בעיקר משכפלת את המבט המוכר על החסידים כ"אחר" אקזוטי.

  • תל-אביב התלויה בזווית באוויר

    סיפורה של תל-אביב על תושביה הזרים חופף את סיפור חייה של נורית דוד, ומופיע בתערוכת ציורים חדשה המדמה את העיר לבית חולים ולחילופין לזירת כלולות.

  • מחיר הדלות השלדית

    אם רק לפני 3-4 שנים ביקשו בוגרי בתי הספר לאמנות לייצר את האובייקט הנחשק שיסלול את דרכם לקריירה אמנותית מוצלחת, פתאום מאמצים התלמידים עמדה אמביוולנטית וחשדנית יותר כלפי אופני עשיית האמנות השגורים.

  • רגע של הולדת

    התערוכה החונכת את חלל התצוגה של מכון שפילמן לצילום עוסקת במושג "ראייה חדשה", באפשרויות שלו, בהבטחותיו ובהחמצותיו.

  • משברי (אבל מגניב)

    מן התערוכה "חיפה-ירושלים-תל אביב" במוזיאון חיפה עולה מסר של חובבנות לשמה, והיא מספקת סיבה לדון במשבר הכללי המאפיין את עולם האוצרות והמוזיאונים.

  • צמצום ה"אנחנו"

    סינדי שרמן נחשבת לאחת האמניות המשפיעות ביותר בתקופתנו. הרטרוספקטיבה שהיא מציגה במומה מתקפת אמירה זאת, קלישאתית ככל שלא תהיה, ובה בעת חושפת את הפרשנות המוגבלת שאימצה האמנית למושג הזהות.

  • כיפוף אלגנטי

    בשתי תערוכות בגלריה 39, הילה בן ארי ממשיכה ליצור מצבי משמעת על גבול הקריסה, ועדן בנט מציגה מיצב פוסט-מינימליסטי מעודן.

  • אוצרות פזוליניאנית

    "כשם שאי אפשר ליצור מבלי לקחת בחשבון את הפוליטיקה, כך גם לא ניתן ולא צריך להרפות מן האמנות במסגרת העשייה הפוליטית". רשמים מהביאנלה לאמנות בברלין.

  • על סף פריצה מתוך הוורוד

    באמצעות פרקטיקה של חיי יום יום העומדים לפני פירוק, התערוכה של ליהי חן קוראת להתבונן מעבר למסננים של תרבות הקובעים מה צריך להיות ומה לא, מה מקובל ומה אסור.

  • סתמי במובן החיובי

    הביאנלה לאמנות במוזיאון הוויטני בניו-יורק אינה מציגה כל חידוש משמעותי או נקודת מפנה, אך היא כוללת עבודות מוצלחות רבות.

  • ירוק ככל שיהיה

    תערוכתו של עדי נס "הכפר" שקועה ברחמים עצמיים המשולבים באהבה עצמית, ומציגה קלישאות שחוקות במסווה של זרות ביקורתית.

  • היבשה אינה תכלית

    הים בציוריה של אורלי מיברג מהווה מושא תשוקה ובו בזמן מרחב של חיפוש אחר אפשרות פוליטית חדשה.

  • שאריות של כוח

    מחשבות בעקבות התערוכה של יוזף בויס ותדאוש קנטור במוזיאון ישראל.