ביקורת

  • הפיל הלבן שבחדר

    הפיל הלבן שבחדר

    "אפשר להבין את השקט שבו התערוכה עוברת ככישלון שלה לייצר שיח מחוץ לגבולות המוזיאון, מחוץ לקהילה הקבועה של מאמינים. אבל חשוב לזכור שהעבודות של ריב אינן פרובוקציה לשמה. הן 'עובדות אמנות'". מחשבות על תערוכתו של דוד ריב במוזיאון ת״א.

  • תוגת צעצועיה הקטנים

    תוגת צעצועיה הקטנים

    "כשהצורך למשול במשמעויות ובסביבה פוגש את הרגישויות האסתטיות של עדן בנט, הוא מצווה עליה לחוס על מה שאיש אינו מעוניין בו, ואז לקטלגו, למחזרו ולמצוא לו תכלית חדשה, שאגב כך תגדיר לה את תכליתה כאמנית". על "רמפה", גלריה טמפו רובטו

  • מחווה של "אמנות"

    מחווה של "אמנות"

    "ההכרה המהממת שמדובר בתערוכת-דמה מתבררת מרגע לרגע כפרקטלית: דמה של דמה של דמה, וממילא מיותר לטרוח על משמוע מחייב של הדמה הזה. נכון יותר להשתהות עליו כעל הצעה בעלת תוקף משל עצמה: שמועה על אמנות". ביקור עצבני בתערוכתו של ויק מוניס במוזיאון תל-אביב.

  • אקספרסיביות דיגיטלית

    אקספרסיביות דיגיטלית

    יותר מאשר תהיות על אופיו של הצילום בעידן הדיגיטלי, עבודותיו של תמיר שר עוסקות בהפעלת המדיום תוך התחקות אחר האלימות האגבית שבו.

  • כל עָבָר ראוי הוא שיורשע

    כל עָבָר ראוי הוא שיורשע

    "נדמה כי תמיר צדוק שואל אותה שאלה ששאל ניטשה – באיזו מידה בחיים אנו זקוקים לשירותה של ההיסטוריה – והוא עונה עליה תוך ערעור אקטיבי על מושג ההנצחה שכבש את הקרקע ההיסטורית המקומית".

  • חפצים כחיות מעבדה

    חפצים כחיות מעבדה

    "בראייה קלאסית, לראות את השולחן שנחבא בתוך בול העץ נחשב לדבר שמפריד בין בני-אדם לחיות. בראייה עכשווית, חומר הגלם הוא כבר חומר מעובד, לעתים קרובות סינתטי". על תערוכת היחיד של עדן בנט בגלריה טמפו-רובאטו.

  • ההווה המתמשך של מרינה אברמוביץ'

    ההווה המתמשך של מרינה אברמוביץ'

    "בסצינה שהיתה כמו לקוחה מתוך סרט עמדנו, מרינה ואני, בשירותים, זו ליד זו, מול המראה. 'הלו', הצלחתי לומר לה מתוך ערפל ההתרגשות שהציף אותי. 'חלו', השיבה במבטא סרבי כבד וחם. ויצאה". דבי לוזיה נכחה במסיבת העיתונאים לקראת עבודתה של מרינה אברמוביץ', "512 שעות", בגלריה סרפנטיין בלונדון.

  • סימני שפיות במציאות בלתי נסבלת

    סימני שפיות במציאות בלתי נסבלת

    התערוכה "קלנדיה" של נורית ירדן בבית-האמנים בתל-אביב מעמתת גלויות אירופיות "קלאסיות" עם גלויות פיקטיביות ממחסום קלנדיה, ואף מארחת פרויקט צילום ייחודי של האקטיביסטית תמר פליישמן.

  • תפסה מרובה, הביאנלה של וויטני

    תפסה מרובה, הביאנלה של וויטני

    "במקום להציג קו אוצרותי מובחן, נראתה הביאנלה כמו תערוכה שמנסה לכסות 'הכל'. לרושם הזה תרמה ההחלטה החריגה למנות שלושה אוצרים ולהעניק לכל אחד מהם קומה משל עצמו. גיבוב הקומות יצר בעיקר תחושה של עומס ושל פיזור".

  • על הפוליטיקה של הטעם המיינסטרימי

    על הפוליטיקה של הטעם המיינסטרימי

    אם האמנים המשתתפים בתערוכה "עד שתצא מקולי" נחשבים לשוליים, מי לעזאזל נשאר לשמור על ההגמוניה?

  • דיוקן האמן כמאהב לשעבר*

    דיוקן האמן כמאהב לשעבר*

    "כשהיא מדברת אי-אפשר שלא להקשיב לה, אי-אפשר לחשוב על משהו אחר. בניד ראש בלתי נמנע נאלץ הצופה להודות שאולאיי ניצח באהבה ומרינה ניצחה באמנות. ואז מגיעות עבודותיו של אולאיי. רסיסים של יופי צרוף המתפזרים לכל עבר לעומת הקו הברור של מרינה, צרור היופי המוצק והמגובש שלה". מחשבות על הסרט "Project Cancer".

  • תמונות משום דבר

    תמונות משום דבר

    ככל שהביקור בתערוכה של ויק מוניס מתארך, מתגבשת ההבנה מדוע בחר צוות המוזיאון שלא ללמד עליה סנגוריה. נדמה שגם מי שמחבבים אמנות שעוסקת בקסמים פשוטים למראה ומטמורפוזות צורניות, יתעייפו מהסיפור אחרי 2-3 עבודות.

  • גן הגרוטאות של פרויד המתוק

    גן הגרוטאות של פרויד המתוק

    "בתערוכתו של מוניס 'כל דבר' הופך להיות דבר-מה אחר, כשהדמיון בינו לבין ה'דבר' המקורי נעדר באופן שהופכו ל'שום דבר', ויחד עם זאת נוכח ומרכזי". מבט טיפולי על תערוכתו של ויק מוניס, "תמונות מכל דבר".

  • יומן מעודכן

    יומן מעודכן

    תערוכתו של הקולנוען דוד פרלוב במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד, מציגה ציורים, רישומים ותצלומים שיצר לאורך השנים, ומציעה מהלך פרשני משלים לעבודתו הקולנועית המוכרת.

  • שמתי לי פודרה (ורוק וזיעה)

    שמתי לי פודרה (ורוק וזיעה)

    "רוטנברג מבקשת מאיתנו לשקול איתה מחדש את ייצוגי הנשיות במערב, את האובייקט האמנותי ואת מושגי ההערכה שלנו בכמויות. היא מבקשת למדוד אובייקט אמנותי על-פי ערך ה'חיים' שהוכנסו בו, ולראות את הזיעה כמרכיב הכרחי של המציאות". מחשבות בעקבות תערוכתה של מיקה רוטנברג, שהוצגה במוזיאון ישראל.

  • מ"נצחון המוות" לנצחון המוות

    מ"נצחון המוות" לנצחון המוות

    חיבור קצר על אחת התערוכות המרעישות ביותר שנראו כאן לאחרונה. אחרי גיל 60 ו-36 שנות קריירה, מתחילה נורית דוד את חייה כציירת ומבינה את הזקנה כפוטנציאל רדיקלי, כדיספוזיציה משחררת ולא כעול או גזירת גורל מרה.

  • לרקוד עם הגב לכובש

    לרקוד עם הגב לכובש

    "Badke", יצירתה של הלהקה הבלגית les ballets c de la b, שהוצגה בפסטיבל רמאללה למחול עכשווי, מכוננת את הזהות הפלסטינית ללא תלות בהתנגדות לזהות הישראלית, אלא מתוך כוונה להדרה שלה.

  • בנייה מהרסת והריסה בונה

    בנייה מהרסת והריסה בונה

    "אפשר להצביע על מאפיינים משותפים רבים לשתי הציירות המעולות הללו: קודם כל, ציור מתוך התבוננות בטבע, ובאופן ספציפי, סביבה תימטית של בנייה: עבודות בנייה ופועלים בציורים של קלאפיש, חפירות התוואי לכביש 531 כנקודת המוצא לציורים של פוליאקין".

  • לא בשמים היא

    לא בשמים היא

    התערוכה ״חילוני כהלכה״ במוזיאון נחום גוטמן מבקשת לעסוק ב״עקרון היהדות כתרבות״, ומציגה זרם אוצרותי רות קלדרוניסטי שטחי וחנפני.

  • "העם היהודי הוא לא העם המובחר. ואט קען יו מאך?"

    "העם היהודי הוא לא העם המובחר. ואט קען יו מאך?"

    "ואט קען יו מאך?", "מה אתה יכול לעשות?", הוא שמה של תערוכה בדרזדן העוסקת בזהויות יהודיות באירופה היום. אמנים יהודים עונים לשאלה בשאלות חדשות ומאתגרים סוגיות של זרות, זיכרון ושימור.