ביקורת

  • "אמנות היא דרך לישון עם אויבים"

    "דומא מעידה על עצמה שהיא אינה יודעת מה מבטא מבטה של הילדה. 'רישום הוא לחישה באוזן; ציור בצבע הוא האוזן עצמה', כתבה ב-1993". רם אהרונוב חזר נרגש מתערוכתה של מרלן דומא בטייט-מודרן שבלונדון, "הדימוי כמועקה".

  • האמן שחיפש את צלו

    תערוכתו של אריה אלואיל במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד מציגה אמן בעל שתי פנים: צייר נופים דקורטיביים, ורשם-נביא זעם בעל תודעת חורבן ורדיפה.

  • שברים וטלטלות? לא במוזיאון ישראל

    עולם האמנות הוא אחד המקומות הבטוחים ביותר לעשות בו נסיונות מסוכנים, אמר האמן פרד וילסון. תצוגת הקבע החדשה של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל, המציין 50 שנה לקיומו, נאצרה לכאורה ברוח זו. בפועל היא נאצרה ממעמקי אזור הנוחות של הממסד המוזיאלי.

  • היכן אנו עכשיו?

    "הקטסטרופה הנוכחת בעבודותיה של אורית אדר-בכר לעולם תנוע לעברנו באטיות בלתי נמנעת וכמעט בלתי נסבלת. העבודות האלה מתקיימות ברגע שהפגיעה כבר נוכחת בו, אף שהטראומה הפיזית עדיין מתמהמהת".

  • כמעט נשרף, כמעט נראה, כמעט פועל, כמעט נופל

    סטודיו מוקף להבות-דמה, נוף ילדות מבעד לשכבות רשת, מכשירים שנשחקו ומתעקשים לפעול ומיטה שאינה יכולה לשאת איש. ביקור בתערוכה "4 חדרים" בגלריה גבירול בתל-אביב, החלל האלטרנטיבי האמיתי של מעוז הקפיטליזם.

  • "יותר מדי אקספרסיוניזם מופשט מרחף מעל ראשי"

    "הגם שהוא אינו מוכר לחובבי אמנות רבים, ריצ'רד דיבנקורן הוא ללא ספק אמן מרכזי וחשוב. בסדרה האחרונה של עבודותיו, 'Ocean Park', הנקראת על-שם השכונה בסנטה-מוניקה שבה שכן הסטודיו שלו כ-20 שנה, הוא נסק לשורה הראשונה של האמנים בעולם". רם אהרונוב על תערוכת היחיד של דיבנקורן בגלריה סאקלר שבאקדמיה המלכותית בלונדון.

  • אשה, ספק אשה

    "הגוף העומד בתווך הוא נקודת המוצא; ג'ולי מבקש לטשטש אותו כדי לאפשר את השאלות, ויצמן מבקשת לחדד אותו כדי להפוך מלים לחומר". דנה שלו צפתה ב"שמש על יוטה" של איציק ג'ולי וב"ראיתי היום בפייסבוק תמונה שלך בגופייה צהובה עם דגל של אש"ף" של עינת ויצמן.

  • מאמץ הסברתי

    בתערוכתו "שלוש מכפלות" ממשיך ניר עברון לחקור את היחסים בין טכנולוגיות צילום לפוליטיקה של המבט, אולם המעבר מווידיאו לסטילס מדגיש לרעה את הצדדים הדידקטיים בעבודתו, ומחליש אותה.

  • הגוף הוא שפה והשפה היא גוף

    "העבודה המשותפת של השתיים הניבה טרילוגיה מיוחדת במינה, מורכבת ומרובדת. לעבודות נוכחות פיזית רבת עוצמה. הן מעקצצות את הרקמה החיה מחד, ושרויות בתוך החוויה התודעתית, הרגשית והרוחנית מאידך". יסמין ברגנר על טרילוגיית המיצגים של דפנה שפירא-חסון ושונית גל.

  • האיש המציץ אל הלא-מסקרן להצצה

    "כשגרשוני בוחר להתייחס למדיום שהוא משתמש בו, לחזור אל ההיסטוריה שלו, הוא יוצא למסע של חיפוש. המבט פנימה הוא מרכז העניין וסימן ההיכר של עבודותיו. זהו תמיד מבט של היסטוריוגרף. רוחו של טלבוט מרחפת מעל העבודות כמעין אב קדמון".

  • פטנט רשום

    בתערוכה של טמיר ליכטנברג חתול בשק נשאר חתול בשק, אצל דנה לוי הפטנט הפשוט להפליא הופך יפה להחריד, ובהנהלת מוזיאון ישראל נכשלים בסטטיסטיקה.

  • פיסול ביתי

    ״עבודותיה של אורלי סבר הן מיכלים חלולים לחלל – חלל של קודש, חלל של חול״. נועה רז מלמד על התערוכה בגלריה קו 16.

  • אבן יהודה

    ״הבעיה של התערוכה הקבוצתית ׳עשוי מאבן׳, המוצגת בכיכר הרומית בירושלים העתיקה, אינה נובעת מאי הבנה של המצב הפוליטי שבו נוצרה או מאי התנגדות לו, אלא דווקא מן הניסיון לרוץ בין הטיפות ולסמן את המצב בד בבד עם דחיקתו אל מחוץ לתמונה״.

  • הגן, הכאפייה, הטיגריס והיהלום

    "העולמות התימטיים של ענבי נפרשים על מנעד רחב – מן הפוליטי ה'קשה', המצויר בנוסח כרזה כמעט, ועד לאלמנטים של הגן המעודן והיהלום הנוצץ, מחוזות היופי המלטף, החושני, הטרנסצנדנטי. אולם בעבודה אחת, שהיא בעיני עבודת מפתח ביצירתה, קורסים העולמות זה אל תוך זה ומתחברים". על יצירתה של קרן ענבי לרגל תערוכת היחיד "בית וגן" במוזיאון ינקו-דאדא.

  • נלבישך שלמת בטון ופיקסל

    "'שומר המסך' שלה, שֹלמת פיקסלים מרחפת, קלילה, הוא תשובה נשית לקשיחות הגברית של הבטון. המארג בן אלפי הדימויים הקטנים פועל פעולה כפולה: מרבית התצלומים מתמקדים בפגמים שבקיר, אך ביחד המשטח הענק מסתיר את הקיר". גלעד מלצר על הקיר האלטרנטיבי של עירית תמרי במוזיאון הרצליה.

  • 18 צלמים ששינו את העולם

    רם אהרונוב ביקר באחת מתערוכות הצילום הגדולות והעשירות ביותר שהוצגו בלונדון בשנים האחרונות, "העולם הבנוי – צילום ואדריכלות בעידן המודרני", וחזר עם כמה רשמים ושאלה לא-פתורה אחת.

  • תמונה כנוכחות פיזית רכה ומתקמטת

    הצייר מיכאל ארגוב ניצב תמיד זקוף בוטח ועצמאי, בשורה השניה של המודרניזם הישראלי, שבלעדיה לשורה הראשונה אין משמעות. הצגת עבודותיו המופשטות בגלריה זומר מגלה אותן מחדש ותורמת להיכרות עם ההיסטוריה של האמנות המקומית.

  • באין ציפור שיר

    בכמה עבודות בתערוכת זוכי פרס שרת התרבות במוזיאון ת״א, בולט מבט ציני ובו בזמן משתוקק החוצה, וחיפוש אחר שורשים אלטרנטיביים.

  • הרקע הפראי של חגית שחל

    "שחל מגניבה את עצמה לסדרה עם התחריט 'להיות הבת של עצמי', אלא שמול הנשים הגאות והייצוגיות, דמותה שפופה ומכונסת, פניה וחזה מוסתרים בשיער ראשה, ורק עין אחת מציצה, מביטה מטה". ד"ר רות מרקוס על תערוכותיה האחרונות של חגית שחל

  • מלה נרדפת

    על יחצנות, פרובוקציה, פגיעה ברגשות, חוכמה אמנותית וריבוי דעות. שלוש הערות בעקבות הסערה סביב התערוכה "כוחה של המלה" במכללת ספיר.