ביקורת

  • הגוף הוא שפה והשפה היא גוף

    הגוף הוא שפה והשפה היא גוף

    "העבודה המשותפת של השתיים הניבה טרילוגיה מיוחדת במינה, מורכבת ומרובדת. לעבודות נוכחות פיזית רבת עוצמה. הן מעקצצות את הרקמה החיה מחד, ושרויות בתוך החוויה התודעתית, הרגשית והרוחנית מאידך". יסמין ברגנר על טרילוגיית המיצגים של דפנה שפירא-חסון ושונית גל.

  • האיש המציץ אל הלא-מסקרן להצצה

    האיש המציץ אל הלא-מסקרן להצצה

    "כשגרשוני בוחר להתייחס למדיום שהוא משתמש בו, לחזור אל ההיסטוריה שלו, הוא יוצא למסע של חיפוש. המבט פנימה הוא מרכז העניין וסימן ההיכר של עבודותיו. זהו תמיד מבט של היסטוריוגרף. רוחו של טלבוט מרחפת מעל העבודות כמעין אב קדמון".

  • פטנט רשום

    פטנט רשום

    בתערוכה של טמיר ליכטנברג חתול בשק נשאר חתול בשק, אצל דנה לוי הפטנט הפשוט להפליא הופך יפה להחריד, ובהנהלת מוזיאון ישראל נכשלים בסטטיסטיקה.

  • פיסול ביתי

    פיסול ביתי

    ״עבודותיה של אורלי סבר הן מיכלים חלולים לחלל – חלל של קודש, חלל של חול״. נועה רז מלמד על התערוכה בגלריה קו 16.

  • אבן יהודה

    אבן יהודה

    ״הבעיה של התערוכה הקבוצתית ׳עשוי מאבן׳, המוצגת בכיכר הרומית בירושלים העתיקה, אינה נובעת מאי הבנה של המצב הפוליטי שבו נוצרה או מאי התנגדות לו, אלא דווקא מן הניסיון לרוץ בין הטיפות ולסמן את המצב בד בבד עם דחיקתו אל מחוץ לתמונה״.

  • הגן, הכאפייה, הטיגריס והיהלום

    הגן, הכאפייה, הטיגריס והיהלום

    "העולמות התימטיים של ענבי נפרשים על מנעד רחב – מן הפוליטי ה'קשה', המצויר בנוסח כרזה כמעט, ועד לאלמנטים של הגן המעודן והיהלום הנוצץ, מחוזות היופי המלטף, החושני, הטרנסצנדנטי. אולם בעבודה אחת, שהיא בעיני עבודת מפתח ביצירתה, קורסים העולמות זה אל תוך זה ומתחברים". על יצירתה של קרן ענבי לרגל תערוכת היחיד "בית וגן" במוזיאון ינקו-דאדא.

  • נלבישך שלמת בטון ופיקסל

    נלבישך שלמת בטון ופיקסל

    "'שומר המסך' שלה, שֹלמת פיקסלים מרחפת, קלילה, הוא תשובה נשית לקשיחות הגברית של הבטון. המארג בן אלפי הדימויים הקטנים פועל פעולה כפולה: מרבית התצלומים מתמקדים בפגמים שבקיר, אך ביחד המשטח הענק מסתיר את הקיר". גלעד מלצר על הקיר האלטרנטיבי של עירית תמרי במוזיאון הרצליה.

  • 18 צלמים ששינו את העולם

    18 צלמים ששינו את העולם

    רם אהרונוב ביקר באחת מתערוכות הצילום הגדולות והעשירות ביותר שהוצגו בלונדון בשנים האחרונות, "העולם הבנוי – צילום ואדריכלות בעידן המודרני", וחזר עם כמה רשמים ושאלה לא-פתורה אחת.

  • תמונה כנוכחות פיזית רכה ומתקמטת

    תמונה כנוכחות פיזית רכה ומתקמטת

    הצייר מיכאל ארגוב ניצב תמיד זקוף בוטח ועצמאי, בשורה השניה של המודרניזם הישראלי, שבלעדיה לשורה הראשונה אין משמעות. הצגת עבודותיו המופשטות בגלריה זומר מגלה אותן מחדש ותורמת להיכרות עם ההיסטוריה של האמנות המקומית.

  • באין ציפור שיר

    באין ציפור שיר

    בכמה עבודות בתערוכת זוכי פרס שרת התרבות במוזיאון ת״א, בולט מבט ציני ובו בזמן משתוקק החוצה, וחיפוש אחר שורשים אלטרנטיביים.

  • הרקע הפראי של חגית שחל

    הרקע הפראי של חגית שחל

    "שחל מגניבה את עצמה לסדרה עם התחריט 'להיות הבת של עצמי', אלא שמול הנשים הגאות והייצוגיות, דמותה שפופה ומכונסת, פניה וחזה מוסתרים בשיער ראשה, ורק עין אחת מציצה, מביטה מטה". ד"ר רות מרקוס על תערוכותיה האחרונות של חגית שחל

  • מלה נרדפת

    מלה נרדפת

    על יחצנות, פרובוקציה, פגיעה ברגשות, חוכמה אמנותית וריבוי דעות. שלוש הערות בעקבות הסערה סביב התערוכה "כוחה של המלה" במכללת ספיר.

  • הטרור של הסובלים

    הטרור של הסובלים

    "טיפולו של לחמן בברונזה דרך איכויות של שעווה ודרך ריתוך מעמת את הצופה עם מה שנדמה כחומר גולמי, כמו שרידים גיאולוגיים המוטחים בפניו. כל זה מצטבר לפיסול כהצרנה של טראומה. הפסל עצמו נחווה כאתר של אסון וכדבר המחולל אסון. אולם מהי הטראומה שהפסל מבקש למצק?". הערה על פסלו של צביקה לחמן במוזיאון הרצליה.

  • מרימים מסך על מחול חדש

    מרימים מסך על מחול חדש

    פסטיבל "הרמת מסך" האחרון עירער על תפיסת המחול השמרנית שאיפיינה את המוסד בשנים האחרונות. היוצרים חגגו, המבקרים הגיבו בחשש מ"אובדן המחול" ואכזבה מהתוצרים שהוצגו. דנה שלו ניסתה ללבן כמה מן השאלות שעלו בעקבות הפסטיבל עם המנהל האמנותי איציק ג'ולי, האוצר רן בראון והיוצרים ארקדי זיידס, עדו פדר, שני גרנות ונבו רומנו

  • טקס מאה הנופים

    טקס מאה הנופים

    מחשבות על יצירתו של גסטון צבי איצקוביץ, "טקסי חולין", המאחדת במרחב אידיאלי אחד את חזונו האישי, דמויות אנושיות ואת מבטי הצופים מעבר לגבולות הזמן והמרחב.

  • בין שעשוע למחאה פוליטית זועקת

    בין שעשוע למחאה פוליטית זועקת

    "צ'רקסקי מרבה לצייר את מי שסביבה – חברים, רוסים, אפריקאים ומזרחים, דמויות אנונימיות ברחוב, חקלאים, אמנים בולטים, וגם אם נעשית סלקציה מסוימת, בחירותיה במושא הציור דמוקרטיות מאוד. ציוריה אינם מניפסט פוליטי, הם הזמנה כנה להשתתפות במבט". אלינה יקירביץ' על עבודותיה האחרונות של זויה צ'רקסקי.

  • חזרה והבדל

    חזרה והבדל

    ״צילומיו המשכרים בצבעוניותם של יורם בוזגלו מדמים ציורים לכאורה, אך הם מלמדים דווקא עד כמה מרבית מהציור האמון על התבוננות בטבע היום מדמה צילום״.

  • היה לי נער, נערה

    היה לי נער, נערה

    "החייל עושה מעשה ברוטלי של פלישה לחלל לא לו, חלל פרטי, אינטימי, נשי. בתמורה מורג מחזירה אותו למחוזות הלא גבריים של קיומו, מנשה אותו ומנערת אותו (מלשון נער); הוא קורבן הכיבוש, ולא מייצג שלו". ד"ר עופר נורדהיימר-נור מתבונן בתמונה אחת מן התערוכה "הפואמה (הלא) ביתית" של דבורה מורג.

  • מלך שחור בלובי של בניין

    מלך שחור בלובי של בניין

    "אף עבודה אינה עונה לתו התקן של הסלון הבורגני האשכנזי, המקום שבו מצויות רוב עבודות האמנות הישראליות, והתערוכה עצמה הלא היא במרחב סִפי, לובי נעול. קרי, עוד לא בבית". כמה הערות על התערוכה "מלך שחור" של ליאור גריידי.

  • כחומר ביד האוצרת

    כחומר ביד האוצרת

    מירי פליישר ראתה שלוש עבודות אוצרות בבית בנימיני. היא התפעלה מהאומץ הכפול של שלומית באומן, על אף שזו מאלצת את הצופים להתכופף; התרגשה מההצבה של טלי כהן-גרבוז, אם כי הסתייגה מרגליהם הדקות של השולחנות; אהבה את הבחירות של תרצה ילון-קולטון, אבל התבאסה מהמדפים. ביקורת בונה.