ביקורת

  • חזרה למופע

    "האמפתיה של 'חזרות על חלקים ממני' אינה מכוונת לנשים המופיעות. האמפתיה אינה מופנית כלפיהן משום שהן 'עושות מחול' והקהל צופה ונע בלי לעשות מחול. האמפתיה גם אינה מופנית כלפי בני-האדם שחולקים עימן את המופע. היא מתקיימת אל מול המערכת של ההפרה שמגדירה את מושג האמפתיה". עמרי הרצוג על "חזרות על חלקים ממני", שיוצרות-מבצעות ענת דניאלי בשיתוף תמי ליבוביץ'

  • עכירות האור של אן בן-אור

    "בן-אור מצויה בנקודת שוויון ביוגרפית: זה 25 שנה שהיא חיה בישראל, אותו מספר שנים שבו חיה בבלגיה. היא מעולם לא עברה גיור, ובחירתה בישראל אינה נופלת לקטגוריית 'המובן מאליו', אלא, כשם התערוכה, אל ההתרסה". קציעה עלון על תערוכתה של אן בן-אור בגלריה רוטשילד אמנות.

  • דבר קטן עם משימה גדולה

    מותג הוא הדבקה מוצלחת בין דבר לבין דימוי. הדברים בתערוכה של רעות פרסטר הם הדבקות לא מוצלחות בין דברים לדימויים. ההדבקה גלויה מדי, מאומצת, שרירותית. לכן היא משמשת כתמונת מראה של עולם המותגים, ואומרת משהו על הכלכלה הנסתרת שלו.

  • בלגן קדוש: תצלומי ההילולה של שוקה גלוטמן

    "נדברתי עם גלוטמן לראות את סדרת התצלומים שיצר בהילולת ל"ג בעומר בקבר רבי שמעון בר-יוחאי, גוף עבודות גדול המתעד את האירוע במירון מאז 1983, ושכמעט לא הוצג או פורסם. מה מושך אותו לשם? התשובות מגוונות: הפראיות והעוצמה של האירוע, חוויית הקצה של דחיסות ואקסטזה אנושית ויהודית שביסודה מצוקה וכאב המבקשים מרגוע".

  • זה לא עסק

    התערוכה השאפתנית ״סביבות עבודה״ מבקשת לבחון מה קורה לאמנות בעסקים משפחתיים ובסביבות ״נון-אמנותיות״, כהגדרת האוצרת רויטל בן אשר פרץ, אך היא מציגה אוצרות לא ממוקדת, עבודות מבולבלות, חיבורים רופפים וטקסטים מופרכים.

  • הפוטנציאל לשינוי של תולעות המשי

    "אני מגדלת את התולעות בשביל רגע מסוים – כשמתחיל חוסר נחת כזה של התולעת והיא חייבת לחפש פינה, היא מחפשת גובה. התנועה שלה נראית לי כמו עינוי, משהו לא מספיק לה כבר, והיא חייבת ללכת למשהו יותר נעלה". דנה שלו צפתה ב"שעת הגלגול" של קבוצת תיאטרון רות קנר ושוחחה עימה

  • פסטיבל ישראל: המציאות חותרת תחת האמנות

    "באופן פרדוקסלי, בזכות התנגדות הממסד לאמנות ביקורתית והאווירה הציבורית העכשווית, לא ניתן לעצור את שטף האסוציאציות הפוליטיות שמתקשרות עתה לכל מחווה מהדהדת של 'יוליוס קיסר' של רומיאו קסטלוצ'י או למוזיקה הערבית שמשתרבבת מהרחוב להופעתו של קסבייה לה-רואה". דנה שלו מהרהרת על שלושה מופעים בפסטיבל ישראל 2015

  • "אשת חיל" – אתוס, ארוס, טנטוס

    חשבתי לעצמי: לו עיוורת היתה עומדת על ספו של חלל התצוגה הקטן, בקומה התחתונה בבית יד-לבנים בפתח-תקווה, על מה היתה חושבת? על מה היתה מהרהרת זו שאוזניה פקוחות ועיניה סומות בבואה לתערוכה "אשת חיל"?

  • האלופה (או: דיוקן של כוח שהוא דיוקן של כאב)

    "נדמה כי ברגע שאנו חושבים על תמונה זו כעל 'דיוקן של אלוף בצה"ל', נחשפת התרמית. זהו אינו (רק) דיוקן של כוח, זהו דיוקן של כאב, בדיוק משום שזהו גוף נשי ממוגדר ולא גוף גברי". מבט בציורה של אנה פרומצ'נקו, "האלופה הנעלמת", בתערוכה "אשת חיל" במוזיאון פתח-תקווה.

  • בשולי הביאנלה

    "שלוש תערוכות לוויין שנפרשו ברחבי ונציה הצליחו לדון באופן הרבה יותר ממוקד, מורכב ועכשווי באותם נושאים רלבנטיים שהתערוכה המרכזית המאיסה על צופיה". קרן גולדברג חזרה מהפריפריה של הביאנלה ה-56.

  • מקום זה הוא מלכודת

    התערוכה "מקום זה" במוזיאון תל-אביב מנסה למפות את ישראל העכשווית כמודרניות משגשגת ואת הנסיבות הטרגיות של הגדה המערבית. היא עוסקת בנושאים שהצילום המקומי כבר דן בהם בהרחבה, מתקשה להציע מבט חדש והופכת את הצלם לגיבור תרבות על חשבון מושאי תצלומיו.

  • הפספוס הגדול של "פאודה"

    "מחלתי על כך שלכמה מהישראלים האחראים לסדרה יכול להיות דם על הידיים, שהם מדברים בעצם מתוך ניסיון. מחלתי כי עתה, הייתי רוצה להאמין, הם בצד אחר. לא בצד שלי, לא צריך להגזים, אבל לא בצד הנגדי. משהו קרוב לאמצע, כאשר בקצה האחד עומדים אנו ובקצה האחר עומדים אלה השותפים לכיבוש ולפרקטיקות האלימות של הכיבוש. אבל זה בדיוק מה שמעציב אותי – קו האמצע".

  • "אמנות היא דרך לישון עם אויבים"

    "דומא מעידה על עצמה שהיא אינה יודעת מה מבטא מבטה של הילדה. 'רישום הוא לחישה באוזן; ציור בצבע הוא האוזן עצמה', כתבה ב-1993". רם אהרונוב חזר נרגש מתערוכתה של מרלן דומא בטייט-מודרן שבלונדון, "הדימוי כמועקה".

  • האמן שחיפש את צלו

    תערוכתו של אריה אלואיל במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד מציגה אמן בעל שתי פנים: צייר נופים דקורטיביים, ורשם-נביא זעם בעל תודעת חורבן ורדיפה.

  • שברים וטלטלות? לא במוזיאון ישראל

    עולם האמנות הוא אחד המקומות הבטוחים ביותר לעשות בו נסיונות מסוכנים, אמר האמן פרד וילסון. תצוגת הקבע החדשה של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל, המציין 50 שנה לקיומו, נאצרה לכאורה ברוח זו. בפועל היא נאצרה ממעמקי אזור הנוחות של הממסד המוזיאלי.

  • היכן אנו עכשיו?

    "הקטסטרופה הנוכחת בעבודותיה של אורית אדר-בכר לעולם תנוע לעברנו באטיות בלתי נמנעת וכמעט בלתי נסבלת. העבודות האלה מתקיימות ברגע שהפגיעה כבר נוכחת בו, אף שהטראומה הפיזית עדיין מתמהמהת".

  • כמעט נשרף, כמעט נראה, כמעט פועל, כמעט נופל

    סטודיו מוקף להבות-דמה, נוף ילדות מבעד לשכבות רשת, מכשירים שנשחקו ומתעקשים לפעול ומיטה שאינה יכולה לשאת איש. ביקור בתערוכה "4 חדרים" בגלריה גבירול בתל-אביב, החלל האלטרנטיבי האמיתי של מעוז הקפיטליזם.

  • "יותר מדי אקספרסיוניזם מופשט מרחף מעל ראשי"

    "הגם שהוא אינו מוכר לחובבי אמנות רבים, ריצ'רד דיבנקורן הוא ללא ספק אמן מרכזי וחשוב. בסדרה האחרונה של עבודותיו, 'Ocean Park', הנקראת על-שם השכונה בסנטה-מוניקה שבה שכן הסטודיו שלו כ-20 שנה, הוא נסק לשורה הראשונה של האמנים בעולם". רם אהרונוב על תערוכת היחיד של דיבנקורן בגלריה סאקלר שבאקדמיה המלכותית בלונדון.

  • אשה, ספק אשה

    "הגוף העומד בתווך הוא נקודת המוצא; ג'ולי מבקש לטשטש אותו כדי לאפשר את השאלות, ויצמן מבקשת לחדד אותו כדי להפוך מלים לחומר". דנה שלו צפתה ב"שמש על יוטה" של איציק ג'ולי וב"ראיתי היום בפייסבוק תמונה שלך בגופייה צהובה עם דגל של אש"ף" של עינת ויצמן.

  • מאמץ הסברתי

    בתערוכתו "שלוש מכפלות" ממשיך ניר עברון לחקור את היחסים בין טכנולוגיות צילום לפוליטיקה של המבט, אולם המעבר מווידיאו לסטילס מדגיש לרעה את הצדדים הדידקטיים בעבודתו, ומחליש אותה.