ביקורת

  • דיוקנים מופשטים

    "'חברים נעדרים' הוא שמה של עבודה מופשטת של הודג'קין שאינה קשורה דווקא לדיוקן של חבר או חברים מסוימים. היא מציינת את העצב על אי-נוכחותם של חברים, נושא שהודג'קין הרבה לעסוק בו כאחד מסימני הזקנה". רם אהרונוב על תערוכתו האחרונה של הווארד הודג'קין בגלריה הלאומית בלונדון

  • מיקור חוץ פרפורמטיבי

    "רבות נאמר על שימוש באנשים כמדיום אמנותי במיצגים, בין אם אלה הרקדנים-המדקלמים של טינו סגל או צי ההיפסטרים של אימהוף. עמיר ותנועה-ציבורית עושות גם הן שימוש במיקור חוץ, אך מתוך מחקר מעמיק ושיתוף פעולה ספציפי". קרן גולדברג על "הראיון" ו"כשל פרגמטי", שני מיצגים בתערוכה "הצעות לסדר" בארטפורט, תל-אביב

  • קירות טחובים: גרשוני 1980 | וינשטיין 2017

    "לא השפעה מתמשכת, גם לא התכתבות בין-דורית פעלו כאן את פעולתם, אלא מפגש בין שתי תודעות של אמנים ישראלים ובין שתי הצבות רדיקליות ואמיצות". טלי תמיר מותחת קווים בין "שמש בגבעון דום", ההצבה של גל וינשטיין בביאנלה בוונציה, למיצב של משה גרשוני באותו מקום, לפני 37 שנה

  • ממחזר, ועדיין אקטואלי. איי בירושלים

    "הביקורת שלי חורגת מהדיון הטרנדי על איי כאמן נרדף, שהוא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו סין מעוצבת בתודעה המערבית. ובכל זאת ולמרות הכל – איי מציג בישראל, חי בברלין, ומוכר את עבודותיו בהרבה כסף. זה לא אומר שאין בעיות בסין (או בישראל), אבל זה אומר שדמוניזציה אינה הדרך". אילת זהר על תערוכתו של איי וויווי במוזיאון ישראל

  • אינפנטילית לרוב, רדיקלית לרגעים

    "זוהי ביאנלה נטולת הומור, מעוף ותעוזה. במקום לממש את ההצהרות החגיגיות במפגן יצירה דיוניסי, פעלה מאסל לפי מתכון אופנתי ובנאלי כמעט, המשלב עבודות היסטוריות ודידקטיות עם קורטוב אמנות חברתית ואסתטיקה פורמליסטית. על הרקע היבשושי הזה בלטו כמה עבודות שהצליחו לפרוץ את המבנה השגור". קרן גולדברג על הביאנלה ה-57 בוונציה

  • בוראת את הפסיביות מחדש

    "אין בציוריה דימוי יציב אחד שאפשר להיאחז בו. חולצה וגו של אשה הנראית מאחור מתמוססים לתוך הפתח, מכנסיים שחורים של גבר הניצב בדלת מתאחדים לבסיס והופכים אותו לעמוד מנורה או קולב עומד, הדלת החומה היא המשך של מקטורן חום. 'אי-אפשר להבחין בין כתם אור לגוף תאורה'". נעמי סימן-טוב על "רגשות עמוקים", תערוכתה החדשה של אורן בן-מורה בגלריה נגא, תל-אביב

  • על העיוורון

    "הציור מגלם אמירה בוטה נגד הגבלת האוריינות הנשית בעולם היהודי, ובמיוחד נגד הדרתן של נשים מלימוד גמרא, באמצעות דימויים חזותיים שכל אחד מהם הוא רמז לטקסט מתוך ארון הספרים היהודי. כך נוצרת עבודה שכולה מלים נוכחות-נעדרות, שלמרבה הפרדוקס, נדרש ידע רב בנבכיו של ארון זה כדי לזהותן". ורד טוהר על הציור "צאינה וראינה" של יעל בוכבינדר-שמעוני

  • הבו לנו עוד אמנים משוררים

    "הגעגוע נוכח מאוד, אך אינו משרה תחושת חוסר, אלא תחושת התכרבלות נעימה בזכרונות. עבודות הבד, שרובן משדרות רכות גדולה (התאפקתי ולא נגעתי), מתעתעות בצופה ומעמידות אותו מול השאלה, האם העבודות האלה הן אכן כסות מפני החורף הקר או שמא הן החורף עצמו?". דוד (דוכי) כהן על תערוכתה של נדיה עדינה רוז בבית האמנים, ירושלים

  • בין חומריות ארצית לריחוף מטפיזי

    "אוסף העבודות מעיד על רגישות פיסולית וידע חומרי מרשימים, ואילון מצליחה שלא להיכנע להתענגות והתמסרות לחומר, אלא רותמת אותו לטובת התערוכה כולה". קרן גולדברג על "כוכב מסיבי מתקרב לכדור הארץ", תערוכתה של נטלי אילון בסדנאות האמנים תל-אביב

  • אוצרות אפויה למחצה

    "'דוקומנטה' 14 מבקשת לאכוף את יצירות האמנות המוצגות בה בסד פוליטי מובהק, שאינו מדלג אפילו על קלישאה שמאלנית אחת, בד בבד עם הצהרות על פריעת סדר, חתירה תחת גבולות והרחבת המחשבה. יש בתערוכה עשרות עבודות טובות, אולם מבחינה אוצרותית מדובר בפלופ יומרני". יונתן אמיר על תערוכת הענק שנפתחה באתונה בחודש שעבר

  • מחשבות על גאולה שלא תבוא

    "בסופו של דבר, 'הטרילוגיה', 'התופת' ו'סימון הקדושה', על מורכבויותיהן הקולנועיות, המטפוריות והנרטיביות, מציעות ראייה שטחית ביחס להיווצרות של קבוצה או מימוש חזון. העבודות אינן הסבר לשאלה מדוע גאולה אינה יכולה להתרחש, אלא מדוע הגאולה כפי שקבוצות סקפטיות תופסות אותה אינה יכולה להתרחש". מור כהן בעקבות עבודותיה של יעל ברתנא

  • קפיצה לנשגב ב-10 יורו

    "בבית-קברות בלב ברלין מוצגת תערוכת קבע של האמן האמריקאי ג'יימס טורל. זוהי תערוכה קטנה, סולידית ומינימליסטית, אבל גם יקרה ושאפתנית להחריד; תערוכה שממלאת את הנפש ומרוממת את הרוח, ובאותה נשימה נופלת לקיטשיות במלוא מובן המלה". נוגה שטיאסני טבלה בפרויקט הגרנדיוזי של טורל בבית-הקברות הפרוטסטנטי דורותיאנשטאדט

  • ״לא דיברתי עבור מישהו אחר, הגנתי על אורח חיי״

    רם אהרונוב צפה ברטרוספקטיבה הגדולה של דייוויד הוקני בן ה-80 בטייט-בריטן, לונדון, התלהב מהעבודות המוקדמות, הנטורליסטיות, התאכזב מהמאוחרות, הזרחניות, והתפלא על העדרה של סדרת ההדפסים הנפלאה שיצר הוקני לשירי קוואפיס

  • הדוקומנטה ה-14: מבולבלת ומבלבלת, לפרקים דידקטית

    "ההצהרות של האוצר הראשי, אדם שימצ'יק, שביקש מהצופים להיכנס אל תוך החשיכה של חוסר הידיעה, הסתכמו בביצוע פרפורמטיבי חלול של ז'רגון אוצרותי אופנתי, עמוס בתחיליות של un ו-de, שכיום, בתקופה של פוסט-אמת, נראה לחלוטין לא רלבנטי"

  • שושקה של זויה

    "קשה לבקר אשה אחרת על ייצור וייצוג תכנים שיכולים לפגוע בנשים, קל וחומר אשה כמו זויה צ'רקסקי, ללא ספק אחת הנשים המוכשרות והחכמות באמנות הישראלית ואשה ממוצא אוקראיני שעלתה לישראל כילדה עם משפחתה בשנות ה-90 המוקדמות. האם האישור שלה, העולה מתוך הדיוקן של שושקה אנגלמאיר, מנטרל את הפוגענית הפוטנציאלית בדמותה של שושקה?"

  • שחר של יום אפל

    "שחר עוסק בגבולות הדקים שבין החיים למוות, הדתי והאלוהי והארצי והמדעי, בין השחור והלבן, בין ההווה והאינסופי. כל הכוחות הללו משליטים שררה ומתח אימתניים בחלל הגלריה ומותירים אותו, כמו לאחר מפץ גדול, דומם וחרישי". גילי סיטון על "צל כבד", תערוכתו של גיל שחר בגלריה אלון שגב בתל-אביב

  • אכול אותי

    "זוהי תערוכה מושגית המעלה סוגיות על טעם ואסתטיקה, על מחוזות של זיכרון, על מציאות וייצוג, על מקור והעתק, אולם זוהי גם תערוכה על עבודת כפיים עמלנית ומאומצת, על דיוק וקפדנות, על יכולת בריאה של יש מאין ויש מיש". נועה רז-מלמד על תערוכתה של טל אמיתי-לביא, "ירוק בחוץ, אדום בפנים"

  • מחווה בין מקום למרחב

    "בחירתה של בן-ארי לצטט אלמנטים 'חתרניים' בעבודתה של אורן, כגון התנועה האופקית, הופכת את מעשה הציטוט למחווה כפולה: מחווה לכוריאוגרפית ומחוות קריאה להתנגד לתנועה האנכית, האלימה, שמזוהה עם הפאליות הגברית השולטת בכל מנגנוני הכוח". אביטל ברק על תערוכתה של הילה בן-ארי, "תנועה בין קווים שבורים – מחווה להדה אורן", במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

  • אתה מוכרח לוותר על התקווה לעבר טוב יותר

    "נצר מתייחסת לסיפורים של חברותיה כאל סיפוריה שלה. הנרטיבים השונים יוצרים רצף שבו עולם הפנטזיות והעולם האמנותי הם המשך ישיר של הסיפורים המציאותיים". איילה רינג על עבודת הווידיאו של אילה נצר, "You must give up the hope for a better past", המוצגת בגלריית המדרשה

  • להקשיב לגוף מקשיב לעולם

    לא תמצאו באמנות של רביב ייצוגים של פציעה, החלמה, טראומה, מלחמה. החוויה ההיא אינה נראית, ובוודאי אינה ליטראלית, מימטית, נרטיבית. היא בוקעת מבעד לבחירה של רביב להצטמצם לכדי פרוצדורות ואובייקטים פוסט-מינימליסטיים במהותם". גלעד מלצר על "חדר בריחה", תערוכתו של עמי רביב בסדנאות האמנים בירושלים