כתבות מאת יונתן אמיר

  • חיסיון רפואי

    חמש שנים אחרי פרוץ מחאת האמנים בעקבות ידיעות על הרכבה הבעייתי של ועדת החיפוש למנכ"ל חדש למוזיאון תל-אביב, מתכנסת עתה ועדה לבחירת אוצר ראשי. לקחי המחאה הופקו, אולם הרכב הוועדה נשמר בסוד

  • משוגעים, עלו על הגג

    "המרפסת – גג לעירוניות חדשה" הוא הפרויקט החדש של קבוצת מוסללה, הפועלת בירושלים מ-2009. את הסמטאות הציוריות של שכונת מוסררה, שם פעלה הקבוצה עד לפני כשנה וחצי, החליף בניין מגושם, ובמקום מיתולוגיה שכונתית מתמודדים אנשי הקבוצה עם אפרוריותו המשרדית של המקום, שהפך לסמל לכישלון מסחרי מיום שנפתח לפני כמעט 40 שנה. יונתן אמיר משוחח עם מתן ישראלי, ממייסדי הקבוצה ואחד הפעילים המרכזיים בה עד היום.

  • להיזכר במשהו שלא ידעת מעולם

    "בתקופה שחיפשתי חומר על אופקים-חדשים מצאתי כרזה ממוסגרת תלויה בחדר מדרגות בבניין שבו התגורר מכר שלי. חשבתי שזה זריצקי, אך כשהגעתי למקום שוב גיליתי שמדובר בכלל בשטרייכמן. לא רק שלא יכולתי לזהות את ההבדל – לא ידעתי אפילו לקבוע אם הדימוי דהוי, אפרורי ומכוער בגלל איכותה הגרועה של ההדפסה הישנה, או כי מדובר באמנות ישראלית טיפוסית". מחשבות על אופקים-חדשים בדור שלא ידע את זריצקי.

  • חתונה מעוקרת

    "שני המוזיאונים בחרו בדרך האמצע, ובמקום להציע פירוק או בנייה, התמקדו בתחזוקה. כך במקום שבר קיבלנו אישוש עצמי. במקום פריצה – חנופה. במקום שידוד מערכות – תיקונים. במקום מפץ אוצרותי שימוטט צירי סידור ומחשבה מקובלים – הזזה קלה של קווי הגבול הקיימים". יונתן אמיר בעקבות יום עיון שעניינו החלפת שתי תערוכות הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון תל-אביב ומוזיאון ישראל.

  • צלקתו של קופפרמן

    "זהו ציור פולמוסי בהווייתו, ציור של פעולות, שבירות ותגובות נגד, ציור שכל סיכום שלו רגעי – סיכום לשעתו – מהלך ציורי שנוי במחלוקת מרגע הפצעתו, ולפיכך כזה שיהיה נתון לעד בין-לבין". יונתן אמיר מושך חוטים בין הצייר משה קופפרמן להוגה הצרפתי ז'אק דרידה.

  • קצרים מלונדון 2

    רשימות מהירות מקפטריות של מוזיאונים – על לי מילר, פיטר קנרד וסדאם חוסיין במוזיאון המלחמה האימפריאלי.

  • קצרים מלונדון

    רשימות מהירות מהקפטריה של המוזיאון – סוזן פיליפס ופרנק אאורבך בטייט בריטן.

  • כששיתוק נתפס כעמדה פוליטית

    "הישרדות הגחליליות" של ז'ורז' דידי-הוברמן אמורה להיות מסה אופטימית, אך הקריאה בה מעוררת דיכאון. לא בגלל הייאוש המכה בכל, אלא דווקא בגלל סוג התקווה שמציע המחבר.

  • ״מפגשים תרבותיים מגוונים״

    עמותת "אאוטסט קונטמפוררי ארט פאנד ישראל", התומכת באמנות ישראלית ומקדמת את חשיפתה בעולם, ערכה בשבוע שעבר ערב התרמה במתחם פארק בבלי בגבעת עמל. שטח הפארק נמצא בבעלותו של איש העסקים יצחק תשובה, ועל תכנונו מנצחת בתו של תשובה, האדריכלית ויו"ר קבוצת אלעד מגורים גל נאור-תשובה. בדצמבר 2014 חשף כתב "דה מרקר" נמרוד בוסו כי קבלת אישורי הבנייה […]

  • סדר מגובב למופת

    סימן השאלה בנוגע להצדקת החיבור בין נחום טבת לאולף הולצאפפל נותר בעינו, אך התערוכה של השניים במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין-חרוד מצליחה לחלץ מעבודתו של טבת רוך, פיוטיות ותחושת משחק.

  • תנועת מראה

    תנועה-ציבורית מציגה במוזיאון תל-אביב פרפורמנס מהוקצע של קלישאות שאינן נוגעות רק לאמנות הלאומ(נ)ית המקומית, אלא גם ליכולת לדון בה באופן ביקורתי.

  • ״דיברתי עם עצמי. היינו שניים״

    הסופר יותם ראובני, ששפת אמו רומנית, היגר אל העברית והשתלט על השפה ודקויותיה טוב עד כדי כך שביכולתו לתאר בכישרון ובהצלחה את אי האפשרות להגר.

  • איש באמנותו יחיה

    "מי מבין האמנים הישראלים ההיסטוריים שבר את החוקים – זריצקי והאוניברסליזם המדומיין? תומרקין והאנטי-מיליטריזם-המסתחבק-עם-גנרלים? למעשה, האמנות הישראלית הצמיחה דורות של אמנים מוכשרים להפליא אך כשרים למהדרין". יונתן אמיר מהרהר על "הסד הנורא" שבו נתונים אמנים דתיים.

  • זה לא עסק

    התערוכה השאפתנית ״סביבות עבודה״ מבקשת לבחון מה קורה לאמנות בעסקים משפחתיים ובסביבות ״נון-אמנותיות״, כהגדרת האוצרת רויטל בן אשר פרץ, אך היא מציגה אוצרות לא ממוקדת, עבודות מבולבלות, חיבורים רופפים וטקסטים מופרכים.

  • מי כאן העדר?

    למרות ההזדהות עם הסלידה ממדיניות הממשלה ומשרת התרבות, קשה להימנע מהתחושה שמעולם לא התנגדו רבים כל-כך, בקולניות גסה כל-כך, להשתקת תרבות-נגד-לא-קיימת כל-כך.

  • כשהשמנת מנסה לשמור על החתול

    לו היתה מקבלת משרד "חברתי" כפי שביקשה, היתה מירי רגב נקברת במשך שנה בסוגיות סקסיות כמו חולים ששוכבים במסדרונות, שביתה בלשכות התעסוקה או תת-סעיפי רגולציה ברשות המקרקעין. במקום כאב הראש הזה היא קיבלה קמפיין חינמי בקדנציה שלמה – בשיתוף פעולה מלא של מתנגדיה.

  • "זה לא הצייר שמי שנכנס לפה הכיר"

    מרכזיותו של הצייר צבי מאירוביץ בקבוצת אופקים-חדשים, ההכרה שזכה לה בחייו והיעלמותו לאחר מותו, הדימוי הספרותי המבלבל שיצרה אלמנתו הסופרת יהודית הנדל, ההצלחה הכלכלית ומחיריה, והגילויים המחודשים בביקורים ביתיים. שיחה עם שוקי מאירוביץ, בנם של מאירוביץ והנדל, שמארח מבקרים בדירה ישנה ועמוסה בציורים.

  • באמת "איך זה שהקומץ שולט בנו"?

    לימודי פיסול ניאו-קלאסי בשלהי המאה ה-20, כפי שהציע בית-הספר בסיס בשנותיו הראשונות, הם אמנם אנכרוניזם שמרני, אולם כששמרנות צומחת על רקע העדר מסורת, יכול להיות בה משהו מרענן. אבל מה חדש או "מערער" בזכריות האשכנזית הישנה שמוצגת בקמפיין החדש של בית-הספר מלבד הפיכתה לקלאסיקה בפני עצמה?

  • שירת הברבור

    קו ישיר מחבר בין גלריה ברבור בירושלים למרכז לימודי האמנות מאירהוף בתל-אביב. בשני המקרים העיריות מנסות לסגור מוסדות אמנות שוקקים כדי לפתור את מצוקת גני הילדים. בלי להקל ראש בחשיבות החלת חוק חינוך חינם על ילדים מגיל 3, ראוי לשאול מדוע שוב ושוב נדרשת האמנות לשלם על כשלון ההיערכות של העיריות.

  • האמן שחיפש את צלו

    תערוכתו של אריה אלואיל במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד מציגה אמן בעל שתי פנים: צייר נופים דקורטיביים, ורשם-נביא זעם בעל תודעת חורבן ורדיפה.