כתבות מאת ליאת ארלט סידס

  • על האישה השחורה שרצתה לעוף – שרה אלימי (1950–2022)

    על האישה השחורה שרצתה לעוף – שרה אלימי (1950–2022)

    "האוקר החרדלי העכור והמלטף של המדבר הופך לצהוב מסנוור, מכה, בנוף לא ברור, באין נוף; מעין חלל ריק שטוף שמש. עקבות כפות הרגליים האפורות־שחורות, המחוקות קמעה, בדרך מהנוף המגרבי, הופכות ללבנות ב"עיר הלבנה" של ה'ארץ הלבנה', בנוף המודחק של המשרק". ליאת ארלט סידס בשיחה עם האמנים־אוצרים ריטה מנדס־פלור ויורם בלומנקרנץ

  • מכושפת. מכושפת. מכושפת.

    מכושפת. מכושפת. מכושפת.

    "במובן זה עבודת המיצב של נטו יכולה להתפרש גם כשרידים אותנטיים ועקבות ממשיות של טקס פולחני אמיתי וחי, ובכך לערער על ההפרדה, לכאורה, בין החיים לאמנות. ובמלים אחרות, לערער על ההבדלים המבחינים בין המציאות, החיים והממשות לבין הסימנים, המסמנים והדימויים האמורים לייצג אותם". ליאת ארלט סידס על התערוכה "אמנות מכושפת"

  • זִקנה, מגדר, גילנות וגוף באמנות: נגד הנראה של הבלתי נראה

    זִקנה, מגדר, גילנות וגוף באמנות: נגד הנראה של הבלתי נראה

    "אחת החוזקות של הספר, לדעתי, היא שהמחברת הקפידה לדון בנשים ממיקומים חברתיים מגוונים ביותר: יהודיות וערביות, אשכנזיות ומזרחיות, יוצאות אתיופיה ודוברות רוסית, נשים בעלות מגוון יכולות גופניות ונפשיות, נשים המתגוררות במרכז הארץ ובפריפריה וכיוצא בזה. בכך, היא עומדת בחוכמה על עומק מצבי הדיכוי היחסיים והמשתנים של נשים זקנות, באופן שהוא גם יחסי זו לזו (ולא רק אל מול הפטריארכיה)". ד"ר ליאת ארלט סידס סוקרת את ספרה החדש של ד"ר טל דקל

  • הפואטיקה של המרתף האלכסנדרוני*

    הפואטיקה של המרתף האלכסנדרוני*

    "העבודות בתערוכה-מיצב של אלכסנדרוני מרפררות ומלחימות יחד קטעים מרומן המסתורין ההיסטורי-תיעודי למחצה של וסרמן וסצנות ומראות ספקטקולריים מ'החידה של קספר האוזר' בבימויו של הרצוג עם עולמו הפנימי של האמן", ליאת ארלט סידס על התערוכה "החלום של קספר האוזר" בבית האמנים תל אביב

  • לא למבוגרים בלבד

    לא למבוגרים בלבד

    ״מלאכת התפירה, האריגה, החיבור, הפרימה, ההפרדה, הקיטוע, הבנייה, הפירוק וההרכבה מחדש נובעים כמו מתוך ערבוביה של השעטנז הקיומי המתארגן לאסתטיציזם של פעולות בלתי רצוניות ואובססיות הנעשות בדחיפות בלתי נשלטת. התוצאה היא פרץ של אקלקטיזם אינטואיטיבי אורגני ומלאכותי״. ליאת ארלט סידס על התערוכה ״משחקי אצבעות״

  • א(י)מניות: ביקורת מסאית

    א(י)מניות: ביקורת מסאית

    ״הספר מציע להתמקד בתפיסה המטריצנטרית, הרואה את תפקידה של האֵם בתרבות כתפקיד חשוב לאין שיעור שראוי שיכתב מחדש מנקודת מבטה של האֵם היולדת, הסובייקטית, הקשורה לתהליכים חומרים וגופניים שלעולם לא יתכן שיכתבו, ישורטטו, ידובררו או יתוּוכו מנקודת מבטו נטולת הידע הניסיוני והחווייתי של הגבר, האמן היוצר, ההיסטוריון, התיאורטיקן ומבקר האמנות". ליאת ארלט סידס כותבת על ספרה של הדרה שפלן-קצב: א(י)מנית -אימהות מביאות  אמנות לעולם

  • תא מס' 245

    תא מס' 245

    ״במידה רבה, היציקות כמו מבקשות להחזיר את הצופה לעולם החומרי, ולאזן בין ההטרוטופי, הסוטה, המדומיין, החריג וההיפר-ממשי לכאן-ועכשיו, לממשי, לחומרי, לדבר הדומה ביותר לדבר שהוא מבקש לייצג: למוות המשועתק והמשוכפל של הדבורים״. ליאת ארלט סידס על תערוכתה של אנה פרומצ'נקו, תא מס׳ 245

  • מסע על-פני העור והגוף שלנו: בעקבות הפְנִים שלה

    מסע על-פני העור והגוף שלנו: בעקבות הפְנִים שלה

    ״התערוכה רלוונטית ולוּ בשל האפשרות שהיא מוסיפה נידבך חשוב לשיח הפוליטי העוסק בזִקנה בכלל ובזִקנה ומגדר בפרט. כך, התערוכה מרחיבה את שיח הפמיניזם הכללי ומחדדת את ההבנה של התנאים הפוליטיים, מערך יחסי הכוח החברתיים, המכוננים והמאפשרים את קיומו של ה'מבט הגברי'״. ליאת סידס על חנה לוי במוזיאון הרצליה

  • מבטה של זו הפונה אלינו

    מבטה של זו הפונה אלינו

    ״כהנוב תפסה את הלבנט כמרחב גאופוליטי מרובה ממדים, רבדים, פרספקטיבות, זהויות, גוונים, תרבויות, דתות ולאומים, ואת ״הלבנטיניות״ כאתגר פרקטי, אינטלקטואלי ונפשי של היכולת להתקיים בסינכרוניות רוחבית בתוך פסיפס אנושי, במרחב הביניים של רצף ההבדלים בזמן ובמרחב, באופן טבעי ושגרתי״. ליאת סידס כותבת על התערוכה ״ז'קלין כהנוב: הלבנט כמשל"

  • מדוזה, פְנים אבסטרקט-ריאליזם: בין פרח הנגע למשוש הנוגע

    מדוזה, פְנים אבסטרקט-ריאליזם: בין פרח הנגע למשוש הנוגע

    "הציור האטינגרי הוא קינה גדולה של אמהות על מות ילדים ועל מותן הקרב, ולצדה שירת הפליאה לנוכח יפי מי התהום וחלל היקום ושירת התדהמה החוזרת ונשנית לנוכח הרגע הטראומטי המסרב לחלוף". דיון במופעי המדוזה בעבודתה של ברכה ל. אטינגר, חלק שני

  • וְלִבִּי, חָלַל בְּקִרְבִּי: בין הפצע להפצעה (חלק 1)

    וְלִבִּי, חָלַל בְּקִרְבִּי: בין הפצע להפצעה (חלק 1)

    "ההתבוננות בציור של אטינגר ממרחק, חרף ממדיו הקטנים והאינטימיים, חרף הרגלה של העין להתנקז לעמדה אוטוריטטיבית המאפשרת ניכור, הרחקה ושליטה – חומקת ממגבלות סוג המבט הלוכד של הסובייקט ומאפשרת, או מזמנת, לחוויה רוחנית גבוהה, התעלות". ליאת סידס על "ולבי חלל", תערוכתה של ברכה ל' אטינגר בגלריה ברוורמן, תל-אביב, חלק ראשון

  • הפנים בחוץ והחוץ – קרביים

    הפנים בחוץ והחוץ – קרביים

    "הצילום של שמחון סכמטי, ענייני ונטול רומנטיקה ונוסטלגיה. הוא אינו ציטוט המתיימר להיתלות בצמרות גבוהות, אלא עושה שימוש בתבניות ויזואליות מוכרות המהבהבות בתודעה והמהדהדות את שפת הציור הקלאסי". בעקבות "דיו שחורה", תערוכתו של האמן-צלם מיכה שמחון בבית "אחותי", תל-אביב

  • "עולמות הגוף" של פון-האגנס כסימולקרת מוות

    "עולמות הגוף" של פון-האגנס כסימולקרת מוות

    בעידן של אובדן כל ההבדלים וההבחנות שבין המסמנים לבין מושא הוראתם, של ריקון הסימנים מזהות ומשמעות יציבה, המוות גם הוא מנוע מלשוב ולהתחולל. "תרבות של דיסקציה", חלק שני.

  • תרבות של דיסקציה

    תרבות של דיסקציה

    התערוכה "עולמות הגוף" של גונתר פון-האגנס כשיח אנטומי רה-רנסנסי ובארוקי, חלק ראשון.

  • הרדי-מייד כאובייקט מטרים של הסימולקרה

    הרדי-מייד כאובייקט מטרים של הסימולקרה

    "הפרדוקס המוזר המתגלם ברדי-מייד הוא שהאובייקט יכול לתמוך בתיאוריה האנרכיסטית של האמנות, המטילה ספק קיצוני בגבולות של כל הגדרה של אמנות, ובתיאוריה השמרנית וההחלטית של האמנות, שהרי אחרי הכל הרדי-מייד הפך למשוכה המרכזית שמעליה חייב לדלג כל ניסיון להגדיר אמנות". לרגל 100 שנה לרדי-מייד, מציעה ליאת סידס מבט נוסף על המהפכה התודעתית שחולל דושאן