אמנות במחתרת החצאית

בימים אלו מוצגת בירושלים תערוכת בוגרות המחלקות לעיצוב גרפי ואמנות במכללת אמונה – המכללה הדתית לחינוך ואמנויות ששוכנת ברחוב דרך בית לחם בשכונת בקעה בירושלים. אמנם הדעה הרווחת אומרת שלנשים צעירות מהמגזר הדתי אין כל אמירה מודרנית להוסיף לנוף התרבותי הירושלמי והישראלי בכלל, אולם התערוכה מעידה על התפתחויות חדשות בנושא.

כבר מספר שנים אנו עדים להופעת אמנים דתיים צעירים בעלי תשוקה ליצירה ואמנות. תשוקה זו באה לביטויה בשתי קבוצות שונות: האחת מורכבת מצעירים המורדים במוסכמות החברה הדתית, עוזבים את בית גידולם ומבקרים אותו, ואילו השנייה מורכבת מיוצרים ההופכים את האמנות לכלי חיפוש וביטוי של רוחניות יהודית. הם מפתחים שיח הדוק בין אמנות ליהדות שאינו מאופיין במאבק. בדרך כלל הקבוצה הראשונה משתלבת ביתר קלות שיח האמנותי, בין השאר מכיוון שאוצרים, גלריסטים והקהל הרחב מוצאים יותר עניין ביצירה המתכתבת עם הסצנה האמנותית העכשווית. יצירתם של אמנים דתיים שאינם מבטאים כל אמירה בועטת או מרדנית אלא תשוקה תמימה לביטוי, נתפסים לרוב ע"י מבקרי האמנות כלא עדכנית ומפותחת.

רננה שלמון - מרווח נשימה

ביטויים דומים ניתן למצוא בתערוכת הבוגרות של מכללת אמונה, המאופיינת בהרבה קנבסים גדושים בצבע שמן העסוקים עדיין בפריצת השיח הפנים דתי-מגזרי, ונותרים מחוץ למגרש מאחר שאנשי הביקורת והתיאוריה מוצאים אותם כיצירה ראשונית בחיתוליה שאינה מגיבה לנעשה בתרבות הישראלית (לטענה זו ימצאו בוודאי מתנגדים שיטענו כי היעדר עניין בקרב הצופים נעוץ בעבודת יחצ"נות לא מספקת שאינה פונה לקהל הלא-דתי).
אף שהאמנות המוצגת באמונה נמצאת במחתרת, היא מסקרנת ומעידה על פיתוח שקט פנימי ונקיון חזותי שאינו מצוי באמנות הישראלית. עבודתה של יעל סרלין "תאי זיכרון", לדוגמא, כוללת ארונות ישנים שהוצבו בחלל שבעבר שימש כבית מגורים פרטי השוכן בצמוד לבניני המכללה. סרלין הטמינה בתוך הארונות מלט, בטון, בדי תחרה וחיתולי בד לבנים. השילוב של בטון עם בדי הלבנים יוצר ניגוד של נקיון עם דחיסות ומחנק במגע יד עדין. סרלין מספרת כי היא "יוצקת בטון בתוך חלל הארון ולפעמים מטביעה בו חפצים שונים ובעיקר בגדים. הארונות נותנים תחושה של דבר בלום, עצור, דחוס. הארונות טומנים בחובם דברים שלא ניתן להגיע אליהם. לעיתים הם מלאים ובכך מאבדים את ייעודם והופכים להיות כמו זיכרון לדבר. כל הרהיטים והבגדים הם אובייקטים מן הבית ויחד עם הציורים והוידיאו הם מבקשים ליצור מיצב מחניק ודחוק".

תהילה בן עזרא - קיר

מאידך, ניתן לראות גם יצירות שהשפה החזותית שלהם אקספרסיבית ומלווה בטקסט שהולך ונשנה כאלמנט חזותי, כפי שקורה בעבודתה של תהילה בן עזרא "קיר", המטיחה כתובות מילים על גבי בדים גדולים המתוחים על קירות מקלט. העבודה נעשתה במשיכות צבע וכתיבה זורמת היוצרת שפה חזותית שלא תבייש אף גלריה.
גם שרה ניר מבצעת פעולת כתיבה על גבי מטבח. בעבודת הוידאו ארט "יציבות מעורערת" היא מקרינה את כתב ידה על גבי אריחי קרמיקה התחום בדיו שחור. הטקסט מצטט קטע מספרה של אתי הילסום 'השמים בתוכי', העוסק בשיגעון שביצירה. ניר מנסה לבטא את המתח שחשה אשה ואם לילדים בין עולם היצירה. האם הבית הוא עולם השיגעון המתבטא ביצירה, או שהאמנות עצמה גורמת לאי יציבות?

תהילה זיגמן - דיוקן עצמי

רק עבודה אחת בתערוכה עוסקת במפורש בפוליטיקה המקומית. לאה משה יצאה את "חסימות" העוסקת בחוויית החסימה של מקום. "עבודתי עוסקת בגדר, במהות הגדר, בביטויים שהיא נושאת עימה. אני מתמקדת בגדר המקיפה יישובים. היא מגבילה, וההגבלה הזו מבקשת להגן", הי מספרת. משה מבקשת לעסוק לא רק בגדר כמרחב פיזי אלא גם במרחב הנפשי הפרטי שהיא יוצרת. משה: "האם היא נועדה להגן או לחצוץ? האם כל הגנה היא חציצה בין שניים? האם אפשר בלעדיה? מדוע אנו צריכים להתגדר כל הזמן? מפני מה אנחנו מתגוננים, נחסמים, מגדרים את עצמנו לדעת?". את התחושות המתוארות בחרה משה להעביר לצופה בעזרת חסימת חלל חדר בבטון עם טקסטורה של גדר. משה מייצגת את התפתחות השיח של האמנות הנשית-דתית שעסקה עד כה בעיקר בשאלת הזהות הנשית במרחב הציבורי ועתה הרחיבה אותו לשאלת זהות של מקום ומרחב.