לא רק אמוציונליות, ילדותית והתרגשות לא פרופורציונלית, המלצות השבוע של הדס רשף

שבוע גדוש עבר עלי. ביום ראשון פרסמתי בנענה-10 את הכתבה 'עשה ובצלאל תעשה'. חשבתי לכתוב סוף סוף משהו קצת מצחיק וקליל על תערוכות הגמר, שידבר על תופעה ולא רק ינסה לאתר את שמות המצטיינים. דבר לא הכין אותי לרעידת האדמה שחלה בעקבות הפרסום. כנראה שהכתבה באמת נגעה באנשים, לטוב ולרע. העורך כמובן לא הסכים לחשוף בפני את מספרי הכניסות, אבל ציין שהכמות מטורפת – גם יחסית למספרי כניסות לכתבות אמנות ואפילו לכתבות תרבות בכללי. אפילו העורך הכלכלי שאל מי אני! לא רציתי לפגוע באף אחד, אבל כן להוציא דברים שיש להוציא, וכנראה שזה פעל כתיבת פנדורה. מי יודע, אולי בשנה הבאה דברים יראו אחרת :).

לא מספיק סופת ההוריקן הזאת, ביום שני ביקרתי במסיבת העיתונאים עם דיויד לה שאפל במוזיאון תל אביב. על כך עוד אפרט בהרחבה.

בין כל אלה, החום האיום, נסיון להמשיך וליצור, או לפחות לסדר ולערוך את התמונות הרבות שמצטברות לאיטן, ולחשוב איך אני מביאה לכם את כל סיפור השבוע הזה באופן הטוב ביותר.

גם היום אתארח ב'רגע לפני' עם איתי מאוטנר ברדיו תדר (בין 18-20, אני עולה בסביבות 18:30), היום יתארחו בתוכנית גם אריאל אפרים אשבל שידבר על אינטמדאנס, חוני המעגל שידבר על פסטיבל הדגנרטים, ובשעה שנייה שנוספה לתוכנית יתארח איתי אנגל. משם אקפוץ במהרה לתחרות חלוקת כרטיסי הכניסה לפתיחה של לה-שאפל, בזמן שבמדרשה לאמנות, בוגרים טריים ויקרים ירעדו מהתרגשות במיטב מחלצותיהם, ופתיחות נוספות ינסו להתחרות בכל אלה.

היום במוזיאון תל אביב: 1+1 לארי אברמסון ודיויד לה שאפל

היום, יום חמישי ה-22.7.2010, יא באב תש"ע, יום חשוב ומרגש במיוחד.

אתחיל עם המדרשה, והרשו לי להיות רגשנית. לפני שמונה שנים השתחררתי מהצבא וידעתי שאני רוצה רק דבר אחד: ללמוד אמנות וכמה שיותר מהר. בתיכון בו למדתי היתה מגמה אנטי-בצלאלית מובהקת (המורים היו בוגרים חבוטים של הממלכה), ולכן התחלתי לבדוק אופציות נוספות. ביום בהיר נסעתי עם אמי לאוניברסיטת חיפה. על הקירות היו תלויות עבודות של תלמידים שגרמו לי להרגיש כאילו אני מבקרת בתיכון לא טוב לאמנויות. גם בקפיטריה היתה תחושה רעה מאוד והבטחתי לעצמי שכף רגלי לא תדרוך שם לעולם. לאחר מכן ביקרנו בויצ"ו חיפה. אחי למד שם תקשורת חזותית והמנהל דוד אלכסנדר הוא בן דוד שני של אבי. אלכסנדר אמר לי: "אם ללמוד אמנות היום, רק במדרשה". זמן מה אח"כ נסעתי ולראות הרגשתי מאוהבת. המקום בדיוק היה צבוע כולו בורוד, נדנדה באמצע כיכר ירוקה, הכל ירוק, רגוע, חתולים מנמנמים, מזהיר פנים. ידעתי שהגעתי הביתה. בשנה שלפני הלימודים קרעתי את התחת בעבודה במקביל לפסיכומטרי, על מנת להתקבל לתוכנית המצויינים ולא לשלם שכר לימוד. כשאני מתכוונת לבית, אני מתכוונת גם לכך שכל שנה למדתי בין 45-56 ש"ש, וגם גרתי במעונות. יצאתי ממתחם בית-ברל לסופ"שים וחופשות אצל ההורים, שהתמעטו עם הזמן. משנה א' ועד לשנה שעברה הגעתי לכל טקס סיום. הוא מרגש, גדול מהחיים ואפילו מהנה. אבל השנה החלטתי שדי, ומה גם שפתיחתו של דיויד לה שאפל עשתה לי עבודה קלה. אבל לכל הבוגרים הטריים שמסיימים היום אני רוצה למסור שאני אוהבת אתכם מאוד. אתם נהדרים וכל מה שכתבתי בשבוע שעבר מוקדש כמובן גם לכם. מחר יהיה יום חדש ויתחילו חיים חדשים, וממעמקי ליבי אני מאחלת לכם הצלחה. הנה הלינק להזמנה לתערוכת הגמר, גם בפייסבוק, וממש אוטוטו, יפתח גם אתר קטלוג הבוגרים הססגוני.

ככל שיגידו לי שכל המהומה סביב פתיחת תערוכתו של דיויד לה שאפל מוגזמת, אני רק רוצה ולהגזים אותה יותר.  זה אמנות, זה שמח, מגניב, קצת רוקנרול. אי לכך, ביקשתי מהמוזיאון כרטיסי כניסה לפתיחה הערב, ובשת"פ שערורייתי עם מלכת הבלגאן אליזרין זרוב.קום נחלק 10 כרטיסים זוגיים למי שיגיעו לפתיחה בלבוש מחווה חיה לעבודתו של לה-שאפל! "אל-איי סטייל, כל מה שנוצץ, מוגזם, אמריקאי, שמנוני וחסר עכבות". אנחנו נצלם את הזוכים עם הכרטיסים, היא תפרסם את התמונות בבלוג שלה, ואני כאן בטור הבא. סיפור לה-שאפל המלא כאמור, בסוף הטור. להלן אירוע חלוקת הכרטיסים בפייס.

במקביל לדיויד, גם לארי אברמסון פותח במוזיאון תל אביב תערוכה רטרוספקטיבית המקיפה ארבעים שנות יצירה. זה מעניין שאל מול התערוכה הכל כך אמריקאית, נפתחת תערוכה כה ישראלית. כמובן עם השפעות מינימליזם-קונצפטואליזם וכו', אבל עם מסר ישראלי עמוק ואסתטיקה שכה מוכרת לנו. אלי ערמון אזולאי ראיינה אותו לכתבה מצויינת ומקיפה.

גם בוגרי סמינר הקיבוצים פותחים הערב בקלישר את תערוכת הגמר שלהם (ושוב, כל מה שכתבתי ממוען גם להם, בהצלחה וכו). פייסבוק. לצד תערוכתם, אורלי רומן מתוכנית לימודי האוצרות פותחת את התערוכה 'קוביה לבנה, קוביה שחורה' (קצת כמו הספר עיר לבנה, עיר שחורה – רק עם רפרנס אמנותי לקיוב המהולל). התערוכה תתייחס למרחב הציבורי שסביב הבניין בקלישר – השוק ההמוני מחד, ובניין ה-CCA עצמו מאידך.  העבודות שהוכנו במיוחד לתערוכה, ינסו לתווך קצת בין השסעים. פייסבוק.

גם במוזיאון פתח תקווה פותחים תערוכה חדשה ואף מזמינים למסיבת קיץ. התערוכה 'בקצה העולם – כאן' שאצרו דרורית גור אריה ומאיה קליין, מציגה מבט קולנועי על הדרום. רוב המציגים הם בוגרי המחלקה לקולנוע וטלוויזיה של ספיר, אשר התייחסו לחיים בנגב המערבי. אם מדברים על תפקיד המוזיאון, אין ספק שתערוכה זו מחברת את האמנות אל המציאות הישראלית, ואל יצירות שלאו בטוח שתמצאו בסבב הגלריות השבועי. אי לכך, התערוכה מקבלת את ח"ח השבוע. פייסבוק.

בגלריית מכון המים, במסגרת הפרויקט 'אובז סייז', הזמין איל ששון את זואי מנדלסון, ציירית בריטית שפגש במסגרת לימודים משותפים ברויאל קולג'. בתערוכה 'חדר המתנה' יציג ששון ציורים גדולים של חללים ציבוריים, ומנדלסון תציג רישומים עדינים של סביבות ביתיות שבריריות. אורלי הופמן אוצרת, וגם אם לא תגיעו לפתיחה, אל תפספסו.

1+1 גם בגלריית מכון המים בגבעתיים: איל ששון וזואי מנדלסון

בברוורמן נפתחת התערוכה 'כנען'. אולי לקראת חשיפתו המחודשת של נמרוד במוזיאון ישראל בשבוע הבא, התרגשו אנשי הגלריה ואצרו תערוכה המתייחסת למציאות המקומית לנוכח שורשים היסטוריים, להגירה וחלוצים, פרטיזנים ודת. אוצרות: עדי גורה ויעל קרון, משתתפים: יונתן אופק, אנה ים-רוז, יונתן לקס – Yonil, יעקב מישורי, רועי ניצן ורונן סימן טוב. פייסבוק.

בגבעון נפתחת התערוכה "מתנת המשך" של הפסל האיטלקי מימו פלדינו, בו יוצג פסל מלווה בסאונד מאת בריאן אינו, רישומים, והסרט "קיחוטה". את אלה ילווה טקסט שכתבה המאסטרית נורית דוד.

יום שישי

כנראה שצריך לבוא מחוץ לישראל כדי להציע מבט רענן, שונה ונטול משקעים על בתי כנסת, כנסיות ומסגדים בארץ. כך עשו זוג האמנים סוקיון יאנג ואינסוק ז'ו שהגיעו לארץ במסגרת חילופי האמנים בין דיסלדורף לעין הוד. הדימויים המציגים למעשה צילום פנורמי של הנ"ל, פנטסטיים, צבעוניים ואסתטיים, ובהחלט שווים טיול לצפון. לפרטים.

שבת

במוזיאון תפן פותח פיליפ רנצר תערוכת ענק תחת הכותרת' הבט אחורה בזעם', (שכמובן לוקח מיד לשירו של דיויד בואי, או לתגובה של אואסיס). מזכירה את הראיון של אזולאי לקראת התערוכה.

מוצ"ש

טליה סיון הצעירה פותחת באגף החיפאי את התערוכה פרה-ספקטיבה, ובה ציורי דיוקנאות אקספרסיביים ומרגשים. פייסבוק.

שני – ט"ו באב שמח

אליל הנוער, האמן וצייר הקומיקס זאב אנגלמאייר, משיק לכבוד יום האהבה את התערוכה 'שיר השירים בקופסת שימורים' ב'עלמה' – בית לתרבות עברית.  בתערוכה יציג עבודות שנעשו בהשראת שיר השירים. פייסבוק.

וחוץ מזה, במוזיאון ישראל סוגרים שלוש שנות שיפוץ ופותחים מחדש. שיחה עם אמיתי מנדלסון על תערוכת האמנות הישראלית אפשר לקרוא כאן.

המפגש עם דיויד לה-שאפל

זו היתה הפעם הראשונה שהגבתי להזמנה למסיבת עיתונאים לקראת תערוכה. "איך אני יכולה לפספס דבר כזה", חשבתי לעצמי. הגעתי למוזיאון ביום שני ב-11 בבוקר. בכניסה מקבלים תיקייה כחולה ובתוכה טקסטים, הזמנה לפתיחה ודיסק דימויים. זה קורה בחדר קטן וצדדי ליד מרכז שמירת החפצים. יש קצת מיץ תפוזים, קרואסונים וקפה. בידי סקטש בוק, עט ומצלמתי היקרה. עוזריו החתיכים של לה שאפל נכנסים לפניו וכולם מחכים. 11:12 – "אל תדאגו, הוא בדרך", ושתי דקות אח"כ הוא נכנס. תיארתי לעצמי שאתרגש, אבל לא עד כדי כך. אין מה לעשות, הוא פשוט מהמם. הוא מתישב בין מוטי עומר ונילי גורן. הם מדברים  על התערוכה ואני כותבת הערות אחרות: הוא נראה צעיר וחתיך כמו בתמונות, עם כובע בייסבול אדום חלק, יושב כמו ילד קצת חסר אונים כשמדברים סביבו בעברית. הוא מרכין את ראשו ולא מביט לאיש בעיניים. הוא נועל נעליים צהובות וטי שירט אפורה שלבש (אולי בטעות), הפוך. בצד אני רואה אישה מסתורית שנראית כמו אחד מצילומיו, כאילו הגיעה מעולם אחר. בתגובה לתמונתה בפייסבוק מגלה לי חבר גאה שזו לא אחרת מאשר המליונרית דפני גינס, יורשת העצר המלכותית. אחרי כמה דקות של הקדמה בעברית, עומר לוחש לדיויד משהו באוזן והוא מחייך לראשונה. אחרי שהוא מדבר בעצמו ומצהיר שזו התערוכה החשובה בחייו, ניתן זמן לשאלות. כתבת שאני לא מכירה מיד מתקיפה בשאלה וכשהוא מסיים בשאלה נוספת. "היא מקצועית" אני חושבת לעצמי. לפני שהיא מספיקה לשאול שאלה נוספת עומר מבקש שאלה ממישהוא אחר. אני מצלמת בוידאו. עומר רוצה לסיים כי יש לו"ז צפוף ואין זמן. שאלה אחרונה. אני מניפה את ידי, חושבת עליכם ועל קהל אמנים ישראלים צעירים ושואלת אילו המלצות יש לו בשבילנו. אני שואלת ותוך כדי היד שלי רועדת ממש. בוידיאו  שהתלבטתי אם להעלות או לא, שומעים את האנגלית הקלוקלת שלי בשילוב ההתרגשות והרעידות, ובכלל תוך כדי הסתכלתי לו בעיניים והצילום איבד מדי פעם את מרכוז התמונה עד ליישור. אני מקווה שתסלחו לי על הצילום הגרוע – אך הנה הוידאו כאן לכבודכם:

קצת מביך, אבל הנה לה שאפל נותן לכם עצות

יוצאים החוצה לכיוון התערוכה, כתבת אחרת כבר עטה עליו עם שאלות נוספות, ואני רק רוצה להצטלם איתו. בהדסיות אופיינית אני מצלמת את שנינו. הוא לא כל כך מרוצה, אומר שאח"כ נצלם עוד.

תמונה מס' 1 עם דיויד לה שאפל

מתחילים בסיור ונכנסים לתערוכה. יש דברים שעדיין לא תלויים והעוזרים המהממים שלו פועלים במרץ. מטעם המוזיאון יש מי שכל הזמן עם יד על השעון, אבל רק אל תפריעו לדיוויד כי הוא מאוד אוהב לספר סיפורים. אתם מוזמנים לקרוא את מה שרותם רוזנטל כתבה יפה בעכבר, ודניאל זילברברג בוואלה! תרבות. חשוב לו להתחיל עם התצלומים של מייקל ג'קסון, שהיה חברו הטוב, ולספר איך עשו לו עוול ואיך הכנסיה שמגנה על פדופילים אמיתיים כיסחה אותו. הוא עומד לצד התצלום וזה כל כך מובהק: דיויד לה שאפל הוא בעצמו סוג של מייקל ג'קסון. הוא חוזר ומספר איך היה ילד מוזר, איך לא קיבלו אותו, איך התחיל מאפס, איך נאלץ לעבוד בצילום אופנה כשבעצם כל הזמן רצה לעשות אמנות. יש לו ראייה מאוד נאיבית את העולם, וזה כובש. הוא חוזר ומספר את כל מה שאנחנו יודעים על ג'קסון, אבל ממקום אישי, פגוע בשבילו, איך היה חשוב לו להראות אותו כמרטיר בידיו של ישו. ג'קסון הוא לא ישו, הוא שב ומציין.

הם גם דומים, לה שאפל הוא סוג של מייקל ג'קסון.

העבודות מלאות במוטיבים נוצריים וציטוטים מתולדות האמנות שאותי לפחות מפעימים. כל אחד והקיק שלו. הוא מדבר על הפונדמנטליזם שהרס את הנצרות, ובגלל זה כל האמריקאים עוסקים בבודהיזם וניו-אייג'. אבל הוא קיבל חינוך קתולי טוב, והוא רואה את האור שמבעד לממסד הדתי. "אותו הדבר כאן" ציינתי, והוא הסכים בהתלהבות וסיפר איך שכשגר בקיבוץ הוא נסע בשבת וזרקו עליו אבנים. בכלל, הוא מאוד אוהב לספר, וגם מאוד אוהבים לשאול אותו, על זה שהוא גר בקיבוץ. "מה אם ישו כאן והוא מסתובב בין כל העניים היום?" שואל לה שאפל ומציג עבודה נוספת של ישו בחנות דגים. הוא תוהה מאיפה מגיע כל הזהב לכנסיה, ומפריד היטב בין זוהר ובין שחיתות.

Loaves and Fishes

באותה ארשת דתית הוא מדבר על סדרת האנשים במים כעל לידה מחדש וראיה של האור, על גאולה. היופי שהוא מציג לאו דווקא שיגרתי, והוא הכי אוהב מכל הדמויות דווקא את אחת הנשים המבוגרות. בהקשר של יופי, הוא מספר איך קבע לצלם את אשתו של נלסון מנדלה בערוב ימיה. היא רצתה לבטל את הצילומים והוא בא לדבר איתה. היא הראתה לו צילום שפרסמו בעיתון ובו היא נראית זקנה ומקומטת, ושכנע אותה שהוא יוציא אותה יפייפיה, כי היא כזאת בעצם. אמרתי כבר מייקל ג'קסון? על להראות את הנאיביות הפנימיות והצד היפה של העולם? בפינה שעוד נבנתה בזמן הביקור הוצבה ערימת מכוניות מרוסקות מקרטונים, ושטרות של דולרים ושקלים מודפסים בנגטיב. לה שאפל שב ומדבר על אמנות שנעשית למען הכסף, על הפלסטיות, על השקעות, על בטחון כלכלי. "בסופו של דבר כולנו נמות", הוא אומר. הוא מספר על שגעון הדקדנס בו אנו (או לפחות הוא) חיים – שאיפה לכסף ומכוניות. גם לפני נפילת רומא, מרפרר לה שאפל היסטורית כפי שהוא עושה בעבודותיו, היה דקדנס. "זה לא אומר שאני לא אוהב יופי וזוהר, אבל אם חייך הם סקס והעיר הגדולה, אתה אבוד, וכך גם החברה כולה". "אז איפה הגבול בין הזוהר לשחיתות", אני שואלת. תשובתו מורה על דבר אחד – מוסר. ברור שאני לא משתכנעת, שיש שם ים של כסף ושחיי הוליווד קורצים לו, ולמרות שהוא שב ואומר שהוא אוהב סלברטים אבל מעולם לא חשב להפוך לכזה, תמונותיו במסיבות הוללות ונוצצות מראות מציאות שונה. גם את העוני הוא מראה באותו יופי אופנתי טיפוסי לו, הוא מראה את המוות והבעיות החברתיות דרך היופי. "אמנים אמורים להראות אור על העולם ולשאוף לשלום, אמנים מביאים משהו לחיות בשבילו". אז כאמור, Heal The World, רק בצילום.

אחד הדברים המצחיקים זה לחשוב על המכוניות המרוסקות שלו לצד 'פסלים על גלגלים', תצוגת הראווה של מכוניות היוקרה בכניסה למוזיאון.

מצא את ההבדלים. בתמונה מימין: אני והצלמת המבטיחה יעל פרבר, משמל: ערמת המכוניות של לה שאפל

אפילוג+הפתיחה הערב.

יש בצילומים של לה שאפל משהו גדול מהחיים. זה מושלם, זה זוהר, זה מלא בתוכן, זה צבעוני ובטח שמרגש. אם לעשות השוואות, לנו יש את מיכה קירשנר וורדי כהנא. בלי קשר, נו כאמנים יש עוד המון מה ללמוד על שאפתנות, על גימור, על אסתטיקה מהממת. ובעיקר – יש הזדמנות הערב לטעום קצת מהזוהר הלה-שאפלי. ולשם כך, לבשו את מיטב מחלצותיכם ובואו לחגוג.

מי שרוצה כרטיס כניסה זוגי לפתיחה: עשרת הראשונים שיבואו בלבוש הכי אה-לה-לה-שאפלי יזכו בכרטיס המבוקש, ולמי שתוהה אם אי אפשר "סתם ככה לבוא לפתיחה" – אז כרגיל זה תלוי בשומרת בכניסה, והכי הרבה, תגידו שלארי אברמסון הזמין אתכם, ואל תשכחו לבקר גם אותו. תמונות הזוכים, אגב, יפורסמו כאן בשבוע הבא.

מאחלת לכולנו ערב זוהר ונוצץ, איפה שלא תבקרו.

שלכם,

הדס

שתי נשיקות קיבלתי, וגם חיבוק, והוא גם אמר שאני מהממת ♥♥♥