שיפור פשוט

"אנשים מתלוננים על כאב הראש שחטפו כששיפצו את הסלון בדירה", אומר בחיוך דור לין, המשנה למנכ"ל מוזיאון ישראל. הוא מביט בעיניים עייפות מעט על מתחם המוזיאון המחודש ומצביע על שיערו המאפיר. שבועות ספורים לפני פתיחתו המחודשת של מוזיאון ישראל ב-26 ביולי, לחץ הזמן עושה את שלו וההמולה במקום רבה. דיבורו של לין נבלע לא פעם ברעש כלי העבודה ובהמולת הפועלים, האוצרים והטכנאים העוסקים בהצבת התצוגות. מרבית המוצגים כבר סגורים בויטרינות או תלויים על הקירות כשהם עטופים ביריעות ניילון המגינות אליהם מן האבק. גם חללי התצוגה הפנימיים כמעט מוכנים, אך אלפי פריטים קטנים – מעקות לא מחוברים, גלאי אש שטרם הותקנו, ארונות חשמל פתוחים, ערוגות לא מסודרות וכיו"ב – עדיין ממתינים לטיפול. לין, כך נראה, מכיר כל פרט וכל פריט, כמו גם רבים מבעלי המקצוע המסתובבים במקום. חרף גילו הצעיר (37), הוא משמש כבר שלוש שנים כמשנה למנכ"ל המוזיאון ג'יימס סניידר, שבמהלכן עסק בעיקר בשיפוץ לצד תפעול המוזיאון במתכונת חלקית, הן בבניינים שנותרו פתוחים בזמן העבודות, הן בבית טיכו במרכז ירושלים המשמש כשלוחה של המוזיאון, והן בתערוכות מאוספי המוסד שהוצגו בחללים חיצוניים בארץ ובחו"ל.

אניש קאפור "היפוך העולם, ירושלים", 2010. צילום: טים הרזלי, באדיבות מוזיאון ישראל

שלוש שנות שיפוצים אינן עניין של מה בכך, וכמוהן גם מאה מליון הדולרים שהושקעו בעבודה. על כן מעט מפתיע לגלות כי הצלחת הפרויקט נמדדת ע"י הנהלת המוזיאון דווקא בפשטותו. במהלך ארבעים שנותיו הראשונות גדל שטחו הבנוי של מוזיאון ישראל במאות אחוזים שהפכו אותו ממערכת קוביות מודרניסטית, פשוטה ונקייה, למבוך גדול, חשוך ומיושן, קשה להתמצאות ולא מנוצל היטב. לאור התנאים, היעד שהציבו לעצמם ההנהלה ומשרד האדריכלות קובלסקי-אפרת שתיכנן את השיפוץ, היה להחזיר למוזיאון את פשטותו, לחדש את תשתיותיו, לנצל את השטח באופן יעיל יותר ולנקותו מתוספות בנייה שהכבידו על המערכת. כפועל יוצא מכך, אף שמתחם המוזיאון נראה מרווח ושקט יותר, שטח אולמות התצוגה דווקא הוכפל והוא עומד כיום על 25 אלף מ"ר.

הפשטות החדשה מורגשת היטב כבר בכניסה הראשית למוזיאון, שנחסמה עם השנים לטובת בנייני תצוגה ושירותים. במוזיאון המשופץ נפתחה הכניסה מחדש ומעלה המוזיאון ובנייניו נפרשים בפני הצופה כבר עם הגעתו למתחם. בקצה המעלה, במקום בו עמד במשך שנים אוהל אירועים "זמני" ומכוער, כבר ניצבת עבודתו המונומנטלית של אניש קאפור – פסל דמוי שעון חול בגודל 5 על 5 מטרים העומד בנקודה הגבוהה ביותר במוזיאון, ויוצר בצורתו המעוגלת העשויה פלדת אל-חלד מבהיקה מראה מהופך של שמי ירושלים ומבני המוזיאון. "בתכנון המוזיאון המתחדש הלכנו על אותו מבנה חזרתי של קוביות, באותה שפה אדריכלית ובאותם חומרים בהם השתמשו גם המתכננים המקוריים" (אל מנספלד ודורה גד. י.א), אומר לין. "העיקרון אומר שקוביות התוכן של המוזיאון עשויות אבן, וקוביות שירותים כמו קופות, אבטחה, חנויות ומסעדות, עשויות זכוכית. מכיוון שבירושלים בנייני זכוכית חשופה אינם עומדים טוב בתנאי מזג האוויר בנינו מערכת הצללה מתריסי טרה-קוטה שעוטפים את קירות הזכוכית, אך משמרים את השפה האדריכלית הנקייה שמאפיינת את המוזיאון".
"אנחנו בעצם משתמשים באותם המבנים בדיוק", הוא מוסיף. "אבל אם במבנה הישן הייתה קצת מלחמה נגד התנאים והאילוצים – הויטרינות היו נמוכות מדי, האור מהחלונות היה חזק מדי, תקרת הבטון היפה וכותרות העמודים הוסתרו עם השנים בגלל תשתיות מיזוג, חשמל וכיו"ב – אחרי השיפוץ אנחנו מוציאים מהבניינים הרבה יותר, למשל באמצעות חלונות מזכוכית מיוחדת שלא הייתה קיימת בשנות השישים, ומסננת את קרני השמש המסנוורות, מאירה את האולמות באור רך ומשאירה את החום וקרינת ה-uv בחוץ".

הכניסה למוזיאון ישראל. צילום: טים הרזלי, באדיבות מוזיאון ישראל

עליה וקוץ בה

מתכנן המוזיאון אל מנספלד ביקש להקים על גבעת רם סדרת מבנים המשלבת בין אדריכלות של כפר ערבי לתכנון מערבי ומודרני. התוצאה שנחנכה בשנת 1965, הייתה סדרה מודולארית של קוביות לבנות הניתנות לשכפול. הבניינים התפרשו על פני השטח בדומה לכפרים ערביים, אך התאפיינו במראה גיאומטרי מודרניסטי, נקי וחף מקישוטים. את העליה המפורסמת אל המוזיאון תיכנן מנספלד על מנת לשוות למקום מראה של היכל – "מעין אקרופוליס על ההר", כהגדרת לין – אולם הצורך לטפס מהכניסה הראשית לאולמות התצוגה בעליה באורך 270 מטרים, בגשם או בשמש הקופחת, זכה במשך השנים לתלונות רבות מצד מבקרים. כמענה לקושי נחפרה במסגרת השיפוצים מנהרה מישורית ומקורה העוברת מתחת למעלה ומובילה הישר אל מרכז המוזיאון. בקצה המנהרה תוצב העבודה "והיתה קשת" – מיצב באורך 15 מטרים שיצר האמן האיסלנדי אולאפור אליאסון במיוחד עבור המוזיאון, הכולל 300 רצועות בד קנבס צבועות ביד, כל אחת בצבע אחר, שמציגות את כל קשת הצבעים שהעין האנושית מסוגלת לראות במנסרת אור (ספקטרום).

אחד השינויים המשמעותיים ביותר שיוצגו במוזיאון המתחדש הוא תערוכת קבע של אמנות ישראלית, שאצרו יגאל צלמונה ואמיתי מנדלסון (שיחה עם אמיתי מנדלסון פורסמה לפני חודשיים כאן). בנוסף תוצג סדרת תערוכות הכוללת כמעט אך ורק יצירות ופריטים מאוספיו הגדולים של המוזיאון. לצד תערוכות הקבע (ארכיאולוגיה, פרה-היסטוריה, אמנות אירופאית, אמנויות אפריקה, אוקיאניה, אסיה וכיו"ב), אוצרת סוזן לנדאו תערוכה מאוסף האמנות העכשווית הכולל רכישות חדשות. באולמות נוספים יוצגו שלוש תערוכות שאצרו האמנים גולדשטיין, ינקה שוניברי וסוזן הילר, שהוזמנו לנבור במחסנים ולאצור תערוכות אישיות דרך האוסף. תיאורי התערוכות הללו – "יצירות העוסקות בפרגמנטציה, במוות, בטקסט ובאמנות נשים", למשל – מהורהרים וחופשיים למדי. עוד מוסרים במוזיאון כי בשנים הקרובות יוצגו במקום רטרוספקטיבות לאמנים ישראלים כצבי גולדשטיין, מיכה אולמן, יעקב שטיינהארדט ויהושע בורקובסקי. וויליאם קנטרידג' יציג תערוכת יחיד גדולה, ויתכן שגם עבודותיו של יוזף בויס, שנפטר בשנת 1986, יגיעו לישראל, שנים לאחר ששימש כמורה דרך עבור דור שלם של אמנים מקומיים.

האוצרים יגאל צלמונה ואמיתי מנדלסון מפקחים על הרכבת עבודתו של נחום טבת בתערוכת האמנות הישראלית. צילום: יובל יאירי, באדיבות מוזיאון ישראל

שיפוץ הבניינים סיפק לאוצרי המוזיאון הזדמנות לארגון מחדש של התצוגות והמחסנים העמוסים, אולם מספר המוצגים לא גדל ביחס ישיר לשטח התצוגה הכפול. במקום זאת הוחלט שבתערוכות החדשות ינתן לכל פריט מרחב גדול יותר, כשרבים מהם יוצגו לצד הסברים כתובים, סרטונים ומידע נוסף המבקש להציב את היצירות במסגרת היסטורית ופרשנית. הדבר בולט במיוחד בתערוכות הארכיאולוגיה, בהן וויתרו על גודש הפריטים לטובת מרחב נשימה והתמקדות בעבודות מפתח. "אנחנו תולים פחות חפצים, אבל מנסים לתת על כל חפץ מידע שמסביר למה הוא נמצא במוזיאון ולמה הוא חשוב", מסביר לין. "כל חפץ מיועד לספר סיפור של תקופה וכולם ביחד מספרים מה קרה בארץ ישראל לאורך הדורות, מהתקופה הפרה-היסטורית ועד ימינו. גולת הכותרת של חבל הארץ הזה, בו נוצרו עם השנים חידושים תרבותיים וטכנולוגיים שלא נוצרו במקומות אחרים, היא כמובן המונותאיזם". האמונה באל אחד המשותפת לשלוש הדתות המרכזיות באיזור, מוצגת בין השאר באולם הכולל שחזורים של מבני תפילה המקודשים ליהדות, לנצרות ולאסלאם, וחיים בשלום זה לצד זה מבלי ששוטרי מג"ב משועממים יפרידו ביניהם. "מבחינתנו", אומר לין "המקום פונה לכל תושבי המדינה".

הכניסה לאגף הארכיאולוגיה. צילום: טים הרזלי, באדיבות מוזיאון ישראל

תצוגת שלושת בתי התפילה אינה מתחם השחזורים היחיד במוזיאון המתחדש. לא רחוק ממנו מוצג קיר קרמיקה מצויירת של חמאם טורקי אורגינלי, ששהה זמן רב במחסנים עד שנמצא לו מקום תצוגה הולם (במוזיאון מקווים שחרף המתיחות המדינית שגריר טורקיה יכבד את המקום בנוכחותו), ובאגף האמנות היהודית הוקם שחזור אותנטי של בית כנסת מסורינאם, שנתרם לאחרונה ע"י בני הקהילה היהודית במדינה הדרום אמריקנית. בית הכנסת מוצג לקהל לראשונה, לאחר שפורק, הוטס לישראל והורכב מחדש בחדר ייעודי. רצפת המבנה מכוסה חול לבן שהגיע יחד עם הרהיטים ואמור להישאר במקום גם לאחר תום השיפוצים. אוצרת אגף האמנות היהודית טניה כהן-עוזיאל מספרת כי ישנן שתי פרשנויות להכנסת החול לבית הכנסת. האחת, פרקטית, טוענת שיהודי סורינאם שהיו ברובם צאצאי אנוסים מספרד ופורטוגל, נהגו להשקיט את צעדי המתפללים באמצעות פיזור חול על הרצפה, מתוך הרגל להסתיר את פעילותם הדתית מן הציבור הרחב. הפרשנות השניה רוחנית יותר, ולפיה הוכנס החול לבית הכנסת על מנת להזכיר למתפללים את עובדת היותם עם המדבר המקיים את חייו בגולה.

בית הכנסת המשוחזר מסורינאם. צילום באדיבות מוזיאון ישראל

בעוד ימים ספורים יגיע מסע השיפוץ אל קיצו. הזמנות כבר נשלחו, הודעות כבר פורסמו, וב-26 ביולי יערך טקס החנוכה גם אם עד אז יאלצו אנשי המוזיאון לעבוד במשך 24 שעות ביממה. בפתיחה המחודשת תשולב גם סדרת אירועי קיץ כמופעים, פסטיבלים והפעלות, וכן "מסיבת אוזניות" שתכלול מוזיקה לריקודים שתשודר לרוקדים דרך אוזניות בלבד – ללא ספק פרשנות ייחודית לקביעתו של מנכ"ל המוזיאון ג'יימס סניידר, כי "מוזיאון טוב הוא מוזיאון שמסיט את תשומת ליבך מהמתרחש בחוץ".