יודאיקה טוויסט

מאז שנות השישים המאוחרות, וביתר שאת במהלך שנות השמונים, תפסו פריטי היודאיקה מקום של ממש ביצירתם של אמנים יהודים בישראל ובחו"ל. יודאיקה – אך לא "יידישקייט". ביצירה העכשווית, פריטים אלה היו לא פעם מוטיב רדיקלי, חתרני, שנשזר במוקדים המרכזיים של שיח האמנות.
"מפנה היודאיקה", כפי שכינתה מגמה זאת החוקרת יעל גילעת, נוגע לא רק לשימוש במוטיבים ובפריטי יודאיקה, כי אם גם להזרתם במסגרת המכלול שהם מושמים בו – מכלול שבו נכרכת הפואטיקה של הייצוג החזותי עם הפוליטיקה של הזהות התרבותית והמגדרית. קריאה כזו של היצירות מאתגרת בין היתר את מה שנחשב לתרבות גבוהה על-ידי הצגתה של תרבות פופולרית כאמנות – שהרי תשמישי קדושה נתפסים כחלק מן התרבות העממית-פולקלוריסטית, והנה, במקום לייחס להם קדושה והוד, הם זוכים לייצוג ביקורתי.

עבודה של אבי בירן

פרקטיקת השילוב של מוטיבים מתחום היודאיקה ביצירה העכשווית, אם כן, מתבטאת בין היתר ביצירת אובייקטים חדשים, המתכתבים עם האובייקט המסורתי ומתיקים אותו מתפקידו הריטואלי המקורי אל שדה האמנות. קל להבחין בחלקה של הפרקטיקה הזו בשיח הפולקלורי הענף של זמננו, המכוון לריבוי קולות ולהעצמה של הלא-קאנוני. כך, לצד הפריה של השיח הקאנוני על-ידי הארת אספקטים מהתרבות העממית והעברתם למרכז השיח, מובטחת גם נראוּת למה שאינו מוגדר מעצם טיבו. זה שעובר בין התחומים ודורש הגדרה מחדש פעם אחר פעם. מגמה זו של שילוב פריטים ומוטיבים של יודאיקה בעולם האמנות אף אינה נפרדת מן השינויים שחלו בעולם היודאיקה עצמו. למעשה, מאז ראשית שנות השלושים של המאה הקודמת שלטה בכיפת עיצוב המוצר היהודי מגמה מודרניסטית שהתאפיינה בעיצוב נקי, פשוט ופונקציונלי. ואולם, בשנות השמונים החלה לחדור לתחום זה מגמה פוסט-מודרנית. מגמה זו, ציינה למשל חיה פרידברג, מאופיינת בהעדפת ערכים רגשיים ורעיוניים. יוצרי היודאיקה עצמם מבקשים להנכיח את המשמעות ואת הרושם שמעורר הכלי, ולאו דווקא את עיצובו הפונקציונלי. פריטי היודאיקה, אם כן, נמצאים בתנועה אף הם: לא עוד אובייקטים לשימוש גרידא, כי אם פריטים המייצרים אורח חיים וסמלי זהות.
מטבע הדברים, מגמה זו הרחיקה והבחינה את המוצר מן המסורת האסתטית היהודית של ימים עברו. יתר על כן, במסגרת מגמה זו, המתח בין חפץ ריטואלי לאובייקט אמנותי נגוז לעתים לחלוטין. אמנים רבים אף עוסקים במוצהר בשילוב בין פרקטיקות תרבותיות-דתיות לבין אמנות, ויצירתם מערבלת בין הדיסציפלינות. ההבדלה המקובלת בין חפץ ריטואלי לאמנות מאבדת משמעות.

אלא שהדיכוטומיה המקובלת בין אובייקט המיועד לשימוש לבין החפץ הנאסף והמוצג אינה חד-משמעית מלכתחילה. לא פעם עולה היצירה העכשווית כאלטרנטיבה פוסט-מודרנית ושימושית לאובייקט המסורתי, ולחלופין, כחפץ ריטואלי חדש, תואם זמן ותרבות. המרתו של עור הבהמה שממנו מיוצרים באופן מסורתי התפילין לבד סאטן רך וידידותי, לדוגמה, כיצירה פמיניסטית עכשווית, חושפת את מנעד התרבות הגברי המוטמע באובייקט המסורתי. בכך ממשמעת את עצמה היצירה כעבודת אמנות מושגית – אך לצד זאת, אין כל מניעה שתשמש אובייקט ריטואלי בעולם יהודי לא אורתודקסי מתחדש. זו אינה מהפכה, כי אם המשך של מגמה קיימת: היצירה היהודית הפלסטית לאורך הדורות עוסקת הרי בעיצוב מוצר: תשמישי מצווה, תשמישי קדושה וכלים מותאמי תרבות.
מגמת ה"יודאיקה טוויסט", אם כן, אינה מהפכה. אף את הנסיונות לאמץ אובייקטים איקוניים טעונים או לערער על טבואים ועל הנחות סימבוליות ואסתטיות ניתן לראות כחלק ממגמה שאינה נפרדת מן היצירה היהודית בעבר.

השיח ההלכתי עצמו הרי מנהל דיאלוג עם המציאות המתחדשת, על מגמותיה וצרכיה, ומעלה בכך מגוון דיונים הלכתיים ופתרונות הלכתיים – משעון השבת ועד מצוות העירוב, מצוות השמיטה והיתר המכירה. גם עיצוב המוצר מקיים דיאלוג עם האסתטיקה והפואטיקה של ההלכה המשתנה תדיר. אמנים שונים העוסקים בתמות הללו מפלרטטים לכאורה עם גבולות החוק – אף שבחינה מדוקדקת של יצירתם, שעלולה להצטייר בתחילה כהצהרה אנטי-הלכתית, תגלה לא פעם התייחסות דיאלוגית למושגים ולקריטריונים הלכתיים, כמו גם תובנות עמוקות ביחס למהות החוק היהודי.

עבודה של כארים ראשיד

עבודות "יודאיקה טוויסט" נוגעות במגוון רחב של שאלות פורמליסטיות של עיצוב, ועולים בהם קשת של נושאים ומונחים: עיצוב בחומרים לא טיפוסיים; קידוש אובייקטים פולחניים ותהליכי הייצור התעשייתי; יחסי מקור, העתק וזיוף; יחסי מעטפת, פנים וציפוי; שאלות בדבר פירוק והרכבה; סוגיות של נוקשות וסטטיות מול מודולריות, ריצוד ודינמיות; איחוד בין טקסט לחומר ופריצת תצורות ארכטיפיות; יחסי פנים-חוץ ויחסי הכוחות בין אובייקטים שונים המוצבים בחלל אחד; שאלות בדבר אובייקטים כאמצעים או כמטרות. לצד אלה נוכח שם גם עיסוק בוחן בסטריאוטיפים ותהיות בדבר האפשרות ל"עיצוב ירוק", וכל זאת לצד דיון בסוגיית החייאתם של תהליכי יצירה מסורתיים, שהולכים ונעלמים מן העולם.

ואולם, אחת הנטיות הבולטות של מגמת השימוש ביודאיקה, היא האופן החשוב שבו היא מקרבת את האמנות היהודית המודרנית דווקא אל תימות והלכי רוח המוכרים לנו מן הספרות הקולנוע והתיאטרון היהודיים המודרניים. כבר עמדו על כך במחקר כי הספרות, התיאטרון והקולנוע היהודי המודרני ניחנו לא פעם ברוח ביקורתית וחתרנית, וכי נפוץ בהם השימוש בקומדיה ובהומור עצמי. אלא שהספרות הישראלית והאמנות היהודית המודרנית לרוב מתאפינים דווקא ברצינות תהומית וברוח כבדה.
ה"יודאיקה טוויסט", לעומתה, מתחברת לא פעם למגמות הומוריסטיות. היצירות מחברות קצוות שאינם נתפסים לרוב כחלקים במכלול הרמוני. הן ניחנות ברוח שטות, בשובבוּת ובמבט משועשע, מחד גיסא, ומאידך גיסא טומנות בחובן דיאלוג חי עם עולם מסורתי בעל רבדי עומק – דיאלוג שאינו נמנע ממבט חקרני, חתרני ומערער. כך נבחנים נושאי זהות, מגדר, ופולחן במבט מחודש.

ואולם, אין לבלבל בין מגמה זו לבין המתחולל בשדה האמנות הישראלית בכללותו. ה"יודאיקה טוויסט" היא בראש ובראשונה שדה חתרני תוסס, שיש בו נקודות דמיון רבות לטיפול הנפוץ של האמנות הישראלית בתימות יהודיות. אלא שעל אף נקודות הדמיון הללו, היצירה היהודית הקנונית בישראל היא על פי רוב יצירה מתריסה, המעלה את שאלת תוקפה של המסורת – ואילו ה"יודאיקה טוויסט" הולכת מעבר לכך, ומסיטה את הדיון לשאלות הנוגעות גם בעיצובה של המסורת.

ההבדל הזה שבין ערעור לבין עיצוב עלה כבר בימי הביניים. בהתייחסו למחלוקת בין הרבנים לקראים טען הראב"ד (אברהם בן דוד הלוי) שביהדות אין ויכוח על תוקפן של המצוות, אלא רק על אופן ביצוען: "[…] ושלא נחלקו רז"ל לעולם בעיקר מצווה אלא בתולדותיה – ששמעו עיקרה מרבותיהם ולא שאלו על תולדותיה […] כיוצא בדבר לא נחלקו אם מדליקין נר בשבת אם לא; ועל מה נחלקו – במה מדליקין ובמה אין מדליקין. ולא נחלקו אם אנו חייבין לקרוא קריאת שמע ערבית ושחרית אם לא; ועל מה נחלקו מאמתי קורין את שמע בערבית ומאמתי קורין את שמע בשחרית. וכן בכל דבריהם".
הדברים אמנם אינם מדויקים, ומייחסים לתרבות היהודית קיבעון שלמעשה אינו אופייני לה, ואף על פי כן עולה כאן אבחנה חשובה בין השבר, הערעור וההתרסה האופייניים לטיפול של שדה האמנות המקומי בחומרי יהדות – לבין תפיסה הרמונית והמשכית יותר, ששאלת עיצוב המסורת תופסת בה מקום מרכזי.
מגמה זו נסמכת על אובייקטים מהעבר ומגלה בהם פנים חדשות. היא משתייכת לא פעם לשיח ניאו-מסורתי, וכמעט תמיד לשיח פוסט-חילוני. שיח המצליח ללכוד הכלאות מורכבות בין דת לחילוניות, ולא מבקש להחליף אחת באחרת.
ה"יודאיקה טוויסט", אם כן, מייצרת עולם של דימויים הבוחנים את היהדות בעין ביקורתית, אך מתוך זיקה עמוקה. "אהבה שאינה מקלקלת את השורה".

המאמר פורסם לראשונה בכתב העת "פנים רבות", בהוצאת בית התפוצות.