גיל: 43.
מצב משפחתי: נשואה עם ילד.
איפה גדלת: חיפה.
השכלה: תואר ראשון בבצלאל, תואר שני בפיסול ומדיה מורחבת מ־Virginia Commonwealth University.
כמה שנים בחו"ל: 14.
שיוך אקדמי: Assistant Professor – Sculpture, Department of Art, University of Minnesota.
Rotem Tamir, Rima: Passages in Sephardic Sculpture, 2024, Installation view, installed in a gallery approximately 70 feet by 53 feet at Rochester Art Center, Photo Credit: Rik Sferra
תחומי עיסוק/מחקר: הגירה, נוודות, מזרחיות נשית, מלאכות מסורתיות.
אמניות שאת מעריכה במיוחד: לואיז בורז'ואה, דוריס סלסדו, ליז'יה קלארק, וכמובן את המנטורית שלי, שהיא סוג של אמא שנייה שמלווה אותי מאז שאני 16, האמנית מירית כהן כספי.
על מה את כותבת את עבודת הדוקטורט או על מה את עובדת עכשיו?
כרגע אני ממשיכה את המחקר שלי על אובייקטים שמופיעים בסיפורים שהועברו באמצעות נשים במשפחה שלי, מאם לבת, בפרט תכשיטי זהב. הנשים במשפחתי סיפרו סיפורים רבים שבהם תכשיטי זהב ממלאים תפקיד. מעניין אותי האובייקט הקטן הזה, שהוכן על ידי צורפים – גברים, בדרך כלל יהודים – והיה חשוב מאוד בחייה של אישה. התכשיטים סימלו נקודות ציון משמעותיות, והיו להם מספר תפקידים במקביל: אסתטי, חברתי־כלכלי, הגנה מאגית והגנה חומרית. למעשה, הם שימשו כמעין ערבות בנקאית: אם הגבר שלך מת או עוזב אותך, הזהב הוא הבנק שלך. תכשיטי הזהב הם דוגמה לאובייקטים קטנים בעלי שכבות של היסטוריה לא כתובה, שנשים השתמשו בהם כחלק מהמסע האישי והמשפחתי שלהן. בעיניי אלו חפצים שהם סמל לכוח נשי, וגם ליכולת לשרוד ולהתמודד עם מציאות משתנה.
איך את מתפרנסת? העבודה באקדמיה היא הפרנסה העיקרית שלי.
למה את גרה איפה שאת גרה?
הגעתי לכאן בעקבות העבודה. המעבר לארה"ב התחיל בלימודי התואר השני בפיסול, המשיך במשרות הוראה במוסדות השכלה גבוהה שונים, עד שהתגלגלתי למינסוטה.
Rotem Tamir, Pu’ah, 2023, Minnesota Museum of American Art. Photo Credit: Rik Sferra
איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם?
בשבעה באוקטובר 2023 החוויה השתנתה לחלוטין. היא מורכבת מהרבה רבדים חיצוניים ופנימיים. למשל, באקדמיה כולם יודעים שאני ישראלית, וכשההפגנות באוניברסיטה היו בעיצומן, הרגשתי לחץ להיות מעורבת פוליטית ולהביע דעה, אפילו שאני עדיין מתקשה למצוא את מקומי בתוך השיח המקומי. יש לי גם תחושה שאני לא תמיד יודעת אם הדרך שבה אנשים מגיבים אליי קשורה לאדם שאני או למוצא שלי, וזו הרגשה לא קלה. בבית, החוויה הישראלית מקבלת גוונים נוספים: יש לנו ילד שנולד כאן להורים ישראלים, ואנחנו מספרים לו על הילדות שלנו, מבשלים אוכל "כמו בבית" וצוחקים על זה שהקטנצ'יק שלנו לא אוהב חומוס ובמבה. אני עדיין קוראת "הארץ", מקשיבה לפודקאסטים מישראל ומנסה לשמור על חיבור.
מי החברים והחברות שלך שם?
יש לנו כמה מעגלים, למשל קבוצת משפחות ישראליות שרובן הגיעו לפה בגלל עבודה באקדמיה, ומאז המלחמה התקרבנו מאוד. אני גם חלק מקבוצת נשים אמניות יהודיות שנפגשות מדי פעם באירועים ומפגשים הקשורים לאמנות. יש לי גם חברים מהאקדמיה, מקבוצת הקפוארה ומהמאפייה של בן הזוג שלי, שאין להם קשר ישיר לזהות הישראלית או היהודית שלי.
האם את חושבת לחזור לישראל בעתיד?
לצערי לא. אני תמיד מתגעגעת – למשפחה, לאוכל, לשמחה שבמפגשים – אבל בישראל אין לי אפשרות לחיות את החיים העצמאיים שאני חיה כאן, במיוחד מבחינה כלכלית.
Rotem Tamir, Susita Stories: Remembering Rosa, 2024, Rochester Art Center, Photo Credit: Rik Sferra
באיזו מידה הלימודים והחיים בחו"ל תרמו להתפתחותך המקצועית?
באופן שקשה למדוד. קיבלתי מלגה מלאה לתואר השני, כולל עבודה ומשכורת בזמן הלימודים, וזה היה קריטי עבורי. אחר כך קיבלתי אפשרות להמשיך לעבוד באוניברסיטה, מה שנתן לי המלצות טובות והזדמנויות ללמד במוסדות שונים. האוניברסיטה גם תומכת מאוד במחקר שלי. מעבר לכך, החשיפה התרבותית בארה"ב – היכולת לנסוע בקלות לתערוכות בניו יורק או שיקגו וההזדמנויות הרבות יותר – משמעותית מאוד עבורי כאמנית.
ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך:
"רימה: נדידות בפיסול מזרחי" הוא פרויקט שעבדתי עליו עם האוצר שרון תובל. במסגרתו אני עוקבת אחר חמישה דורות של נשים עיראקיות במשפחה שלי, עד לסבתא רבתא שלי, רימה, שאומרים עליה שהייתה "אשת העולם הגדול" שנהגה לטייל לבדה בתחילת המאה ה־20, ותמיד הייתה חוזרת עם בדים מרהיבים ממסעותיה. הדמות שלה ריתקה אותי, בעיקר הפער בין הדמות החזקה והחופשייה שתיארו הנשים במשפחה, לבין החווייה של סבתי, שהייתה חכמה מאוד אך הרגישה תמיד שהיא נכנעה למוסכמות החברתיות הקשות שכבלו נשים עיראקיות. בעקבות הסיפור שלה נסעתי ללמוד מסורות עתיקות של צביעת בדים בהודו ואריגה במדבר הנגב, מתוך מחשבה שדרך המלאכות הללו אוכל להתחבר לתרבות המזרחית־הנשית, שלא ממש ניתנה לה חשיבות כשגדלתי. העבודות שהתגבשו מתוך המחקר הפתיעו אותי, כי הן שונות מאוד מהעבודות שעשיתי עד אז. המחקר הזה חיבר אותי לתרבות שאני חלק ממנה אבל שגם התביישתי בה מאוד, או שלא חשבתי שישי לה מה להציע לשיח האמנותי.
Rotem Tamir, Long Live Your Hands (Ta’eesh Eedak), 2024, Detail, Rochester Art Center, Photo Credit: Rik Sferra
מה תכניותייך לעתיד הקרוב? לבקר בארץ לראשונה זה שלוש שנים, ואז לנסוע לספרד ולתכנית שהות במרוקו.
מה תכתבי בגלויה הביתה? הקיץ פה מדהים, מתי אתם באים?
האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? ללא ספק, ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל מאז השבעה באוקטובר יש לי פלשבקים מתמונות, סיפורים וכל מה שלמדתי על השואה. רמת החרדה והלחץ גבוהה, יש תחושה של פאניקה קיומית וחשש אמיתי לאנשים הקרובים אליי. האכזריות הבלתי נתפסת של היום ההוא, והסבל של כל כך הרבה חפים מפשע משני הצדדים מאז, הם דברים שאני יודעת שיישארו איתנו דורות קדימה. אני רק מייחלת שכל החטופים יחזרו כמה שיותר מהר, אפילו שמהר זה כבר לא יהיה. שהממשלה תעשה את הדבר המוסרי ולא את הדבר הפוליטי, ושסבלנו וסבל הפלסטינים יגיע לסופו.
משהו נוסף שתרצי לומר? לאמנים צעירים בארץ שקשה להם לממן לימודים בחו"ל: יש הרבה אוניברסיטאות מעולות בארה"ב שלא שומעים עליהן מספיק בארץ, ושיכולות לממן לימודים ושהות. שווה להגיש אליהן.
לאתר של רותם תמיר לחצו כאן.
אינסטגרם: rotemtamirstudio@
