שלום רקפת וינר עומר. אנא הציגי את עצמך.
אני אמנית. בשנת 2000 סיימתי את הלימודים במדרשה לאמנות. הגעתי מרקע מקצועי של פסיכולוגיה, קולנוע וטיפול באמנות, כך שהדור האמנותי שלי קצת יותר מאוחר מהדור הכרונולוגי. המשכתי לתואר שני בבצלאל, וזהו. אני פעילה מאד; יצאתי לפנסיה מעבודתי כמטפלת, לימדתי שלוש שנים בספיר, עד הקורונה, שאחריה כבר לא חזרתי. מאז אני כל יום בסטודיו. אפשר לומר שהגעתי לאמנות במקרה, ומאותו רגע זה היה בלתי הפיך.
מסקרן. מה היה המקרה ומה היה בלתי הפיך?
המקרה היה שהגעתי למדרשה להשלים שעות מקצועיות כמטפלת באמנות, ונתקלתי בעדו בר־אל עומד ומדבר בזמן ביקורות, עם שתי שקיות ניילון בידיים. אני לא יודעת מה היה לו בשקיות, אולי חומר לפתיחת סתימות, אולי ספרים, זה יכול היה להיות כל דבר כי זה פשוט התיק שלו, שקיות הניילון האלו. והוא אמר כל מיני דברים שלא הבנתי, אבל מבחינתי הם היו כמו מכת ברק. עמדתי שם והקשבתי והרגשתי שזה העולם שנועדתי לו, ואני צריכה לעשות הכל בשביל להצטרף לעולם הזה. אני לא יודעת על מה הוא דיבר, מה הוא אמר, אבל סוג הדיבור הפואטי הזה, הבלתי מובן, שגורם לך להבין משהו בגוף, להבין משהו שאי אפשר להבין. וגם להעיז לדבר ככה, בצורה כל כך לא יומיומית, לא פרוזאית, לא מובנת, כשברור שהמילים בעלות משמעות, שהמדבר יודע מה הוא אומר, שזה לא חירטוט. הוא לא חופר, הוא אומר.
עדו בר־אל שמע אי פעם את הסיפור הזה?
אני לא יודעת, אבל הוא יודע שהוא היה מורה משמעותי. אחת העבודות הראשונות שלי הייתה חוזה חד צדדי שכתבתי איתו, והוא מופיע בספר ״שלד״ שיצא עכשיו ובו אספתי את כל התחריטים שלי, וגם כינסתי בו טקסטים שכתבתי לאורך השנים.
רקפת וינר עומר, מראה הצבה, צילום: דניאל חנוך
ולמעשה הספר הוא אחד ממספר פרויקטים ותערוכות שהצגת לאחרונה, שמהם התערוכה "תחריטי ר.ו.ע ומלאך מתכופף" מוצגת עד ה-24.4.25 בגלריה של בית ספר לאמנות במכללת ספיר.
נכון, "תחריטי ר.ו.ע ומלאך מתכופף" היא התערוכה השלישית בטרילוגיה קטנה, שהמגזין של טוקינג ארט כינה בהומור ״פסטיבל וינר עומר״: בינואר פתחתי תערוכה גדולה עם קטלוג בשם "חלב־עבה" בגלריה רו־ארט, בדלת ליד הייתה תערוכה זוגית עם האמן אסי משולם בשם "עד 120", שמציינת את ימי ההולדת העגולים של שנינו. וכאמור, הוצאתי גם את ספר התחריטים עב הכרס ״שלד״.
תכף נדבר עוד על התערוכות, אבל רציתי לשאול על הספר שיצא, שבנוי כמו מילון עם עבודות שמסודרות לפי הא"ב. למה ניסחת את השפה שלך באופן אינדקסלי־מילוני, ולא כמו קטלוג או ספר אמנית?
שאלה מצוינת. אתה יודע מתי עונים ״שאלה מצוינת״? כשאין מושג איך לענות. אנסה בכל זאת, וזאת שאלה אם אני נותנת לעצמי פה נקודות ומחמאה או חושפת נקודת תורפה. בספר, התחריטים והטקסטים מופיעים כבעלי מעמד שווה ובר החלפה. תחת האות אל"ף יכול להופיע תחריט מסוים, ובאותה מידה יכול להופיע שם טקסט, זה חילוף שנותן לתחריט מעמד בשפה, תחליף להגדרה מילונית או למילה או לניסיון לומר דבר מה. בשפה שלי יש משהו שבור, פרגמנטרי, והיא קשה להבנה בסופו של דבר. אני כביכול סיפורית, אני פיגורטיבית בצורה מסוימת, אבל קשה להבין, קשה להתחקות אחרי מה קורה, מה מתואר בסצנות. הסיפור שבור כי המציאות שבורה, אין סיפור קוהרנטי כי אנחנו כבני אדם לא קוהרנטים, אנחנו אסופה של רגעים וזיכרונות.
אני רואה בעבודות שלך סיטואציות שנראות לי קשות. משהו מפחיד קרה, משהו לא בסדר. כביכול כלום לא קרה, אבל בבסיס מסתתר משהו אפל.
כן ולא, כי גם נכון שכלום לא קרה. זאת אומרת, האפל והמפגש עם הדבר הלא סימפטי שקרה וקורה הוא לא בתוך הסדר של הטראומה או של המקרה הנורא, הוא פשוט בקיום, ממש בקיום הטריוויאלי. לחיות עם גוף, לחיות עם אנשים, לחיות עם עצמי. זה הדבר שקרה, שמקבל דרמטיזציה ואת האימה של חוסר הנחת. זה מוזר, ״אימה של חוסר נחת״, נכון? אלו מילים שאולי לא בדיוק מתחברות אלא אם מתוך היסטריה, דרמטיזציה. זה הקיום, זאת הדרמה. אני לא רוצה לחיות עם חוסר נחת, וחוסר הנחת גדול. לגבי אפל, אני לא יודעת מה זה אפל. למה אתה מתכוון?
רקפת וינר עומר, מראה הצבה, צילום: דניאל חנוך
אפל זו ידיעה שלא משנה מה נעשה, לא יהיה טוב. יהיה רע, וזה לא רק שיהיה רע, אלא שהוא כבר פה ונוכח כל הזמן. אנחנו חיים איתו, מסתדרים איתו, מייפים אותו, אבל הוא כאן.
אבל בעבודות שלי יש גם אהבת אדם, יש גם הומניות. אני מקלקלת פה לעצמי כי ה"אפל" הזה יותר כריזמטי, אבל זה גם וגם, חמלה מסוימת כלפי עצמי וכלפי האנשים האחרים בעולם שלי, שבאה עם האפלה הטריוויאלית של חוסר הנחת.
תסבירי.
אין פה תובנות לגבי נפש האדם, אני יודעת לדבר על עצמי. אנשים עם מבנה נפש אחר, שגדלו טיפה אחרת, יכולים להרגיש שונה לחלוטין לגבי הכל. בקטלוג של התערוכה הגדולה הקודמת שלי, "זיעת־זהב", נכללת שיחה שניהלתי במסגרת פסטיבל מנופים ה־13 במכון ון ליר עם ענת מנדיל. ענת הביאה לשולחן טקסט שכתב דלז על בייקון, שבו הוא מונה פרמטרים בציור של בייקון ומתייחס אליהם, ושאלה אותי שאלות לפי הפרמטרים של דלז, בין היתר על פיגורטיביות. בייקון אומר שצריך להוציא את הדימוי מתוך הפיגורטיבי, במובן של לגרש אותו. כלומר, פיגורטיביות היא רק עוד דרך להחזיק את כל המבנים של הציור, של החומריות, של תנועת היד. אני מזדהה עם האמירה שהפיגורטיביות היא תירוץ להתחיל ממנו ולבנות ממנו, וגם זה קשור בעיניי לאימה. דלז מצטט את בייקון שאומר שהזוועה, כשהוא מצייר איזשהו מחזה זוועתי, זו לא הזוועה החריגה או הזוועה של עינויים. זו פשוט הזוועה של לחיות עם גוף, להצטרך להתנהל עם הגוף הזה שלנו, ושזאת סוג של זוועה קטנה. סבל אנושי, כן. גם עם זה אני מזדהה, כי קו ישר, ישיר, מתוח בין הבנאליות הזו לרוע האנושי שמביא אדם לענות אדם אחר. בציורים שלי יש הרבה מזה, זו המציאות האפלה. ואולי נשמע מתוך הדברים שאני בנאדם סובל, אבל זה ממש לא נכון. בטח שלא ביחס לסבל האנושי שקיים, וגם ברור שאמנים הם פריבלגיים בעניין הזה, לסבול ולעשות אמנות. אבל כן, הדברים קשורים והעיסוק בהם הוא דרך אחרת לגעת במה שאנושי ובאיך האנושיות מתרסקת בקלות. בכל זאת בציור זה יוצא. המצאתי מנגנונים שבהם הציור מנתב את הסבל החוצה, כמו חשמל עודף.
רקפת וינר עומר, מראה הצבה, צילום: דניאל חנוך
כליא ברק.
ממש. ואצטט את יאיר גרבוז, שבדרכו המשעשעת אמר משפט שחושף אמיתות כואבות. ״אני מצייר, כי אם לא אצייר, יהיה יותר גרוע״. ובאמת, למה לא ללכת לים? למה לא ללכת לסרט? חלמתי שאסיים את התערוכה ברו־ארט, שכללה הרבה עבודה פיזית קשה, ואשב לקרוא פרוסט בים איזו תקופה, אבל התקופה הזאת הייתה קצרה.
הרבה מהפרויקטים שלך נעשים כשיתופי פעולה. הייתי רוצה לשמוע על הפדסטלים שנוצרו במיוחד עבור התערוכה "חלב־עבה".
תכף נחליט אם הם פדסטלים או לא. אלו אובייקטים שהציור מוצג עליהם, וזה משהו שלא הייתי עושה לבד. העבודה עליהם הייתה כמו מחלקת תכנון בסטודיו, הם קרובים יותר לפסלים שעליהם מוצגים הציורים. אני בכלל לא מתעניינת בפיסול, הם הגיעו מתוך מעין צורך של הציורים שלי לא להיות על הקיר אלא לעמוד בחלל. ואלו היו שיתופי פעולה פוריים. יש לי אסיסטנטים שהם פסלים שעדיין לומדים בבצלאל, והיה גם את שרון פדידה שהגיע, ודברים קרו עם מה שאתה קורא לו הפדסטלים. אני כל הזמן אמרתי ״לא פדסטלים״, וגם אמרתי ״לא קרשים״. רק שהלא מודע של הציור הגיע לפה לסטודיו בעל כורחי, הקרשים האלה של דלות החומר שאומרים, "את ישראלית". הם הגיעו ולא עזר לי שלא רציתי אותם. חשבתי שיש, אולי מתכת, אולי זכוכית. אבל הגיעו קרשים, וזה היה נכון לתערוכה. נוצר מתח עם הציור שלי, שיש בו גם משהו ישראלי אבל אחר, השפעות ישראליות חזקות אבל לא דלות החומר, להפך, מין בן חורג כזה. ובכל זאת, הלא מודע של הציור, של הסטודיו, הנכיח את עצמו והתעקש.
רקפת וינר עומר, מראה הצבה, צילום: דניאל חנוך
עוד סוג של שיתוף פעולה, במסגרת ״פסטיבל וינר עומר״, זאת התערוכה המשותפת ״עד 120״ עם אסי משולם שהזכרנו קודם. מה היה שם?
אסי משולם ואני חולקים תאריך יום הולדת עגול, יש בינינו בדיוק עשר שנים הבדל. כבר כשהבנו את זה, לפני שבע שנים, החלטנו שכשנחגוג מספר עגול נציג יחד. מעבר לזה ביני ובין אסי יש גם זיקה אמנותית, יש משהו משותף במבט החומל וההומניסטי. גם ברצון לעשות לפעמים "בוּ" לצופה, בהומור, בגרוטסקיות, והמוות שמופיע ברקע. יש זיקות תיאטרליות; שנינו בטח לא מינימליסטיים, קצת חורגים לאמנות הישראלית, כל אחד בדרכו. הזיקה הזאת יחד עם הקוסמיות של ימי ההולדת זו כבר באמת מסיבה. זה היה גם לחגוג בענק, אירוע חברתי יחד עם הקהילה הזאת שיש פה.
בואי נחזור לתחילת השיחה בינינו. יש קווים שמחברים בין שלוש התערוכות שהצגת עכשיו?
אתחיל שוב, אבל אחרת. חגגתי שישים ולא היה נראה שיש איזו רטרוספקטיבה מוזיאלית באופק. חשבתי שאם אני לא עושה אחת לעצמי, היא לא תקרה. אני יכולה לחכות לגיל שמונים, אבל אין ביטחון שהיא תקרה גם אז. גוף העבודה הוא גדול ועשיר, ומבחינתי היה מקום לעשות כמה אירועים שיש בהם מין הרטרוספקטיביות הקלה.
אמנם בדור הצעיר יותר יש התכחשות לקשר בין להיות אמנים והצורך להשאיר אחריך חותם, יש קול שמבקש למשוך את השטיח מתחת לרגליים של הדבר הזה מתוך העמדת פנים שהכל קוּל, אבל אלו שטויות. מעל כל המאמץ המטורף הזה וההשקעה והכסף והאנרגיות, מותר לקחת את המקום להראות את עצמך, ולתבוע את המקום בשביל הדבר שאת עושה כל היום במשך שנים.
שנית, התערוכות האלו מרכזות מהלכים שביצעתי מאז התערוכה הגדולה האחרונה שלי, "זיעת־זהב", שאחריה עבדתי כמעט שנה בתחריט. ואז עלתה המחשבה לכנס את כל התחריטים מהשנה הזאת וגם מכל השנים מ־2011 בספר. והספר דרש פורמט, הפורמט דרש סידור ואת המחשבה המילונית על טקסט, ומשם התווספו הטקסטים שלי, יחד עם טקסטים של אחרות ואחרים.
רקפת וינר עומר, ציור שנראה מצידו האחורי, A=A, שמן, דיו, עט וספריי על בד וקונסטרוקציית עץ מטופלת, 2023-2024, צילום: דניאל חנוך
בתערוכה המשותפת עם אסי הצגתי חלק מהתחריטים. שלומית ברויר אצרה את התערוכה עם אסי וגם ערכה את הספר הגדול, כך שמטבע הדברים תחריטים הופיעו גם בתערוכה המשותפת. ברו־ארט היו ציורים שציירתי בשנה השנייה אחרי התחריטים, ויחד עם הילה כהן־שניידרמן הגיעה המחשבה המיצבית עם הפסלים לתערוכה "חלב־עבה".
אחרי שפתחתי את כל הפסטיבל הזה, הגיעה הזמנה מסמדר לוי לתערוכה בגלריה של בית ספר לאמנות במכללת ספיר. היא אהבה את התערוכה של אסי ושלי וגם התלהבה מהספר ומהתחריטים. אסי לא היה פנוי לעשות עוד תערוכה יחד, מה שהוביל ל"תחריטי ר.ו.ע ומלאך מתכופף", תערוכה גדולה של תחריטים. זו פעם ראשונה שאני מציגה כל כך הרבה תחריטים. סמדר אצרה את התערוכה ברגישות, וזאת אחת התערוכות העצובות שלי מכיוון שבמהלכה התבשרנו על מותה של מיכל שמיר, ראשת התכנית בספיר והרוח החיה שלה. היא הקימה אותה והחזיקה אותה בחיים תקופה ארוכה. סמדר הייתה קרובה אליה והעבודות שלי בתערוכה היו מעין פרידה, כי היא ידעה שמיכל חולה מאד. בלוויה שלה גלעד שר, יו״ר הוועד המנהל של מכללת ספיר, הכריז שבית הספר לאמנות בספיר יקרא על שמה, שזה ראוי, יפה ומכבד. מותה כמעט בלתי נתפס, יהי זכרה ברוך. היא באמת הייתה המאמא הגדולה של האמנות בדרום והקימה חתיכת מוסד.
רקפת וינר עומר, נוסחא של מלאך, ,2025, 240X400ס"מ, חריטה, אקריליק, ספריי, טושים ועט על קיר גבס, צילום: דניאל חנוך
מה מוצג בתערוכה?
יש בתערוכה מקבץ של שלושים תחריטים וכמה ציורים מוצבים על האובייקטים, בדומה לתערוכה ברו־ארט. יש גם קיר שציירתי עליו בחריטה במיוחד לגלריה. משהו חדש נוצר בין התחריט, לציור לחריטה על קיר. התחלתי לחרוט על הקיר אצלי בסטודיו ובשבילי זה ציור אקספרסיבי. כשמציירים ככה על על קיר עם החריטה, החריצה, הקו השבור, הפעולות של תחריט, את מתחילה ומה שקורה, קורה.
התחושה היא שהחריטה על הקיר בספיר הייתה כמעט מתבקשת מבחינת השילוב בין ציור לתחריט.
העבודה על הקיר דומה יותר לציור, אבל מקצינה את הדרמה של פעולת התחריט. היא מראה אותה על הקיר בגדול, וכשמביטים בחריטה על הקיר אפשר להרגיש אותה בגוף, כאילו מישהו במצוקה יצר דימוי בציפורניים ובשיניים. וזו אכן דרמטיזציה של משהו שקורה בעבודות שלי.
רקפת וינר עומר, פרט מתוך נוסחא של מלאך, צילום: דניאל חנוך
אז הנה, סיבה לנסוע לספיר.
יש הרבה סיבות לנסוע במיוחד לספיר, אבל כן, גם לראות אוסף גדול של תחריטים שלי וחריטה חד פעמית בגודל קיר, וזה קיר גדול, שעוד מעט תמחק.
קיר חרוט לעולם לא נמחק לחלוטין, החריטה נשארת בקיר.
כי בחפירות הארכיאולוגיות זה מה שיחשף בסוף? כן. אפילו במובן הזה יש אלמנט דרמטי, זה מרגיש מתאים.
*
תחריטי ר.ו.ע ומלאך מתכופף / רקפת וינר עומר
אוצרות: סמדר לוי
הגלריה לאמנות, המכללה האקדמית ספיר.
נעילה: 24.4.25
