סולמות וחבלים

‏מיכל הלפמן פורשת בתערוכתה "מוסך דעת" מארג דימויים ומבנים המעמידים את הצופה מול קווי הגבול הדקים שבין תיקון להתפוררות, בין סדר לכאוס. חומרים שרופים, ניירות מחוררים, כבלים מתפתלים וסרטי סאטן שחורים יוצרים חלל רווי במתח: בין גוף לרוח, בין טכנולוגיה למיתוס. זהו מרחב שבו אפשר לחפש מפלט אבל גם ללכת לאיבוד. ערבה אסף ומשי כהן מציגות ב"נימה" חלל ורדרד ועדין שמטפטף כמו רעל.

 *

‏מוסך דעת // מיכל הלפמן // גלריה זומר

בחלל התערוכה עומדות שתי קונסטרוקציות עשויות פרגודים בגודל שמאפשר לאדם בוגר להסתתר מאחוריהן. מהמחיצות נותר רק שלד המסגרת השחורה: הלוחות הפנימיים נעלמו וניירות שרופים, רישומי פחם, פלטות חלודות וסרטי סאטן שחורים מנסים למלא את מקומם. מול המבנה השמאלי ניצב מערום מצברים קשורים בסרט, מתוכו יוצאים שני כבלים שמתפתלים על הרצפה ואז מתרוממים לגובה והופכים לשני פמוטים שבהם דולקים נרות בצבע שחור. גרסה מוקדמת של המבנה הוצגה בתערוכה "אורגן אורות" של הלפמן בגלריה תער בדצמבר 23 (אוצרים: יואב וינפלד, עומר שיזף, ליילה רוז ברי), אך כאן מצטרף אליה אלמנט חדש: שולחן עבודה שחור ומבריק ובו מגירה פתוחה לרווחה שמתוכה עולים נרות שבת ולתוכה מטפטפת כל השעווה השחורה שנמסה מהם, ומונחת בה גם קופסת גפרורים שהוצתה כולה. על מבנה הפרגודים תלוי רישום פחם ובו ערימת ספרים גבוהה ודימוי שאותו חוקרת הלפמן בשנים האחרונות: זוג ידיים אוחזות בכד, אבל חורים הפעורים בו משווים לו מראה הדומה לדמות בציור "צעקה" של מונק.

כאשר פונים למבנה הימני רואים שאת פתחי הפרגוד אוטמות פלטות מתכת שהתכסו לגמרי בחלודה, רישומים שרופים ומחוררים, תבליטי בטון של לוחות שש־בש מפורקים ומראה אחת. מולו עומדת מגירה, הסתכלתי אחורה כדי לוודא, וכן, היא נתלשה החוצה מהשולחן השחור שבצד השני או אולי התעופפה ממנו והונחה לרגלי מבנה הפרגודים. בתוכה מנצנצת קופסת מתכת עם סוכריות מציצה של פעם, אדומות, דביקות וזרחניות, פיתיון של סוטים או הצעה מתוקה של סבתא לנהג אוטובוס עייף. בתוך קופסת הסוכריות מעורבבות קוביות מזל, אדומות גם הן, וכבל התנעה שחור (שמתחבר למינוס במצבר) נושך בשיני התנין שלו קוביה, כמו שחקן שעומד להכריז על משחק, הוא ממשיך בהתפתלות ארוכה על הרצפה עד שהוא עולה וניצב בתוך מבנה הפרגודים והופך לנר אחד בודד שמאחוריו מראה המכפילה אותו. כמו בסיפור של נרקיס, הנר מביט בעצמו, שקוע במחשבות על מזל וגורל כשמסביב הכל נשרף ומתפורר.
עולם משחקי הלוח והקוביות אינו זר להלפמן: הוא הופיע בעבר בעבודותיה שהתחקו אחר דמות המבריח ויצרו הקבלה בינו לבין פעולת האמנית. זכורה לי ההיקסמות שעלתה מהן ואולי אפילו הרומנטיזציה של אותה דמות, שיש בה מיסתורין והומור ואיום. כעת נראה שהאמנית בעצמה מעידה על כך שהגיבור הקודם שלה איבד מקסמו, ואילץ אותה לחפש תשובות במקום אחר.

מיכל הלפמן, מראה הצבה, צילום: דניאל חנוך

‏שני מבני הפרגודים המרכזיים עומדים בחלל כמו שתי דלתות המציעות לצופה להכנס דרכן. בדלת אחת האש היא סובייקט, היא מציתה את תענוגות החיים ומציעה סוכריות, הימורים ושעשועים זמניים, זו אש הבערה ובשביל להמשיך לחיות היא חייבת לשרוף חומר, היא שקועה בהישרדות יום יומית שלא משאירה הרבה זמן לדמיון, ובמבט עצמי שיכול להדהד שמה שהיה הוא שיהיה. בדלת השנייה האש דואלית, היא סוללה המורכבת מפלוס ומינוס ולכן מצליחה להחזיק מתח חשמלי ולהפוך לאור. אבל לאור הזה יש בעיה עם החומר, הוא מפריע לו לעבור, ולכן הוא קורע חורים בגוף ומפלס לו דרכי יציאה עד שלתודעה אין יותר כלי קיבול והיא מאיימת לזלוג לתוך השיגעון, או להפוך לעיסה נוזלית כמו זו המופיעה ברישום בודד: סוללה שהתיכה את עצמה וכונן נייד מחובר אליה, מטפטף כמו שעוות הנרות, לא מסוגל יותר להיאחז בחומר. מצב זה מזכיר את ייצוגה של המלנכוליה כפי שהיא תוארה בראשית הרנסנס (ובמיוחד בתחריט נחושת של אלברכט דירר), בו הידיעה והלימוד מטילים צל כבד על האדם שמבין כמה העולם־החיים־הקיום הם בלתי נתפסים, פרדוקס שככל שנעמיק לחקור אותו כך תפתח בפנינו יריעה גדולה יותר של חוסר ידיעה.

‏שני המצבים המוצעים מסוכנים, זה שבוחר בחיי הארץ וזה שבוחר בחיי הרוח. בשניהם האפשרות לכיליון עומדת על הסף. זה יכול היה להיות הסיפור של כולם אבל השימוש באלמנטים מקומיים, השש־בש הכה ישראלי ונרות השבת היהודיים מאוד, מבהירים כי הלפמן לא מדברת פה על איזו אמת קיומית כללית וגנרית, אלא על האמת של החיים כאן, והיא עושה זאת בחכמה ובעדינות של מי שחיה את הדברים האלה ואינה אורחת בתוכם.  ‏

מגירה משלה

מוטיב המגירות המופיע במיצב הפיסולי חוזר בדיפטיך רישומים מכמיר לב, הניצב מאחורי זכוכית חתוכה בזיגזגים (היא כאילו שבורה, אבל נראה שהחתכים מעוצבים ומעט מעוגלים. יש עליה מדבקות לבנות שמוכרות מעולמות תיקון הרכב, אך איני מצליחה להיזכר בדיוק מאיפה). שני הרישומים מציגים "מבט על" על שולחן העבודה של האמנית. באחד, ניצבים על גבי השולחן כוס פשוטה עם משקה שחור, תרמיל עץ שדומה קצת לתולעת, וערימת מחברות וספרים סגורים, העליון מעוטר בקישוטים ופיתוחים המתאימים לספרי קודש. מגירת השולחן הזה פתוחה לרווחה ובתוכה נגלה עולם של שאריות: גומייה לשיער, חבילת טישו, מטענים ורישום הכנה מקומט שוכנים בתוכה בעירבוביה. היציבות ניכרת, ערימת הספרים סגורה ומסודרת, הכוס עומדת במקום, והמגירה מייצרת גבול ברור שבתוכו מתאפשר מעט כאוס. הכל מוכל ומוחזק.

מיכל הלפמן, פרט מתוך "מוסך דעת", צילום: דניאל חנוך

ברישום השמאלי המגירה נסגרת וכעת ניתן לראות את החלל שהוסתר מתחתיה, רק כדי לגלות שכל תכולת המגירה נוכחת בו: הגומייה, הטישו, המטען, הרישומים. אבל הפעם, ללא כלי הקיבול שלהם, נדמה שהם נופלים מטה, אל עבר תהום שנמצאת מחוץ לגבולות הרישום ועומדים להשאיר אחריהם… מה בדיוק? דימוי אחר, קיר, ריק? ‏על גבי שולחן העבודה/לימוד מחברת פתוחה, וכוס המשקה השחור נשפכת לתוך הדפים מעצמה, הנוזל הופך לנוף חללי, קרקע זרה שחוקי הארץ לא חלים עליה. גם פה מהדהדת הלפמן שני מצבי תודעה, הפתוח והסגור, אך הם לא ליניאריים אלא פועלים יותר כמו ביצה ותרנגולת. אם המגירה פתוחה, הספרים סגורים, והכוס עומדת יציבה, ואם המחברת נפתחת והכוס נשפכת אז פתאום המגירה סגורה. המגירה, שנועדה לאסוף ולהכיל, הופכת בעצמה למקור של זליגה בפעולה מקבילה של החזקה והגרה, המגירה נפתחת והכוס נשפכת, המגירה נסגרת והדימויים מחליקים מטה. הלפמן בונה מערכת נזילה, שבה כל ניסיון לתפוס במשהו פירושו לשחרר דבר אחר, והזיכרון אינו מאוחסן במקומו אלא ממשיך לזלוג, לחרוג, לחמוק מהאחיזה.

שנת הנחש

סרט הסאטן השחור שקושר את המצברים יחד כמו מתנה מתוקה או כמו צמת שיער ילדי חוזר גם בתוך מבני הפרגודים, שם הוא כמו תופר את הניירות השרופים, אך הופעותיו היפות ביותר נמצאות דווקא באופן שבו הלפמן משתמשת בו ברישומים. דווקא המרחב הדו ממדי מצליח להדגיש את כפליו ופיתוליו של הסרט, שכמו נתפס בעיצומו של תרגיל בהתעמלות אמנותית. התנועה והחייתיות שמקנים לו הרישומים הופכות את הסרט לנחש שחור שמאיים להקיש או לחנוק את הדימויים השכנים לו על הדף. בעבודת נייר בודדת מתפתל רישום הנחש־סרט ואוחז בקיפול נייר פרגמנט הנראה כמו מגילה, שניהם נמצאים בתוך צורת כד שעשויה גם היא מפרגמנטים של נייר פרגמנט, כמו פיסת עתיקה שנמצאה והורכבה מחדש במלאכת שיחזור. צורת הנחש יוצרת דימוי של קליגרפיה ערבית, וכל העבודה מהדהדת מעין דימוי או סיפור ארכיטיפי שליווה את האמנית כמקור אחורי של העבודה כולה.

מיכל הלפמן, פרט מתוך "מוסך דעת", צילום: דניאל חנוך

מוסך הדעת טוב ורע

מוסך: שורש ס.כ.כ. שמשמעותו כיסוי או מחסה.
מוסח: שורש ס.ו.ח. שמשמעותו להזיז, להטות או להסית.

הכפילות חוזרת שוב בשם התערוכה, המציעה לצופה להגיע אליה לתיקון הדעת כמו שבאים למוסך כשאוטו לא מניע, או אולי הגיע הזמן לטסט. אבל שם התערוכה הוא גם משחק מילים שנשמע דומה ל"מוסח דעת", תזוזה מינורית של אות, אפילו לא צליל, והתיקון הופך לחידלון. הלפמן מתמללת את המצב הקיומי העוטף אותנו בקלות רבה מדי, רק לתת לדעת קצת מנוחה, קצת ניתוק, קצת קצת, להיות קצת. בכניסה לתערוכה עומד חדר צדדי וקטן. רישום פחם יוצא מתוך כבל התנעה, מטפס על הקיר ויוצר מסך עשן שבתוכו תלוי לוח שנה המזכיר שט"ו בשבט הגיע, ובקרוב גם יום המשפחה. זמני כניסת ויציאת השבת ופרשות השבוע הבאות. הזמן זז כמו שהוא זז תמיד: מערכת השמש, שקיעת החמה, מולד לבנה, ראש חודש נבלעים בתוך פיח מסולסל, שעולה ועולה לשמיים. יפה להסתכל על דברים נשרפים ולחפש תשובות בתוך צורות העשן, שהן בעצם הצורה של הרוח.

נימה // ערבה אסף ומשי כהן // אוצרת: קמיע סמית // גלריה אלפרד

ביקור בשתי תערוכות בזו אחר זו הוא לפעמים הזדמנות לראות דברים דרך ניגודיהם. אחרי התערוכה השחורה של הלפמן, מצאתי את עצמי בחלל של "נימה": לבן, נקי, אך לא פחות חודר. ערבה אסף ומשי כהן, שתי אמניות צעירות שמציגות תערוכה עדינה אך קלינית, שבמובנים רבים מזכירה במיוחד את חדר הלידה. במרכז החלל עומד קיר חוצץ הפוגש שני חלונות זכוכית שעליהם תלויות עבודות נייר של משי כהן, הן נראות כמו וילונות עדינים המכסים חלונות מדומים, שנפוצים היום בעיצוב חדרים בבתי חולים ואמורים לתת לכל חדר תחושה שיש לו ״חוץ״, כשבפועל החלון הוא קופסאת אור מלאכותי.

נימה, מראה הצבה, 2025, צילום: דניאל חנוך

בחלל התערוכה האור עובר דרך עבודות הנייר, ואם מתקרבים מספיק מגלים שהאמנית חרטה בהם מעגלי קוצים, קילפה את עור הנייר ויצרה על פני השטח שלו מגרעות, אך הקפידה לא להגיע לנקודה שבה הבור הופך לחור. צורת צמה או חבל חוזרת כמעט בכל העבודות שבחלל התערוכה. בחלקן, כמו עבודת נייר מפוסל היוצר שער מעוגל, היא דומה לחבל הטבור, הכבל הכי חשוב שאי פעם נהיה מחוברים אליו, באחרות, כמו ברישום נייר או תבנית שעווה, היא מזכירה את נזר הקוצים שהניחו על ראשו של ישו לפני שצעד לאורך ויה דולורוזה, ופתאום בתוך מרחב הלידה והחיים מזומנת גם האמא שאיבדה בן. בקיר הפנימי של התערוכה מפוסלים זוג שדיים מאדמה, מהם זולגות שרשראות שהופכות במפגש עם הרצפה לשלוליות כסף קטנות, סצינה המזכירה שטף דמעות המאיים להפוך לים. הגרפיות הגופנית של העבודה חוטאת מעט לטון העדין של החלל, ומוסיפה אלמנט שדווקא היה חזק יותר בהעדרו, אבל ניכר שאוצרת התערוכה קמיע סמית השכילה למקם עבודה זו בחלק מאוגף של החלל ולתלות אותה בגובה הברכיים, כך שלמרות הכל היא אינה מתערבת בגסות בחלל.

ערבה אסף, שער אש, גירי פסטל, פיגמנטים ושעווה, 2024, צילום: דניאל חנוך

הפיגמנטים הוורודים בעבודות השעווה של ערבה אסף מקנים להם מראה של סבון גדול ממדים (בחיי שאפילו התקרבתי להריח). אווירת הרחצה, כמו במוצרי היגיינה שמעוצבים בצבעי בנות, מדויקת לחלל ומנכסת מחדש את הטון. פלטת הצבעים הזו מעמיקה אל תוך שתי עבודות נייר נפלאות שאין לי דרך אחרת לתאר את המראה שלהן חוץ מהטקס לאחר הלידה, בו המיילדת פורשת את השלייה על גבי שולחן אור כדי לבדוק את שלמותה. זהו רגע קריטי מאין כמוהו שמטרתו להגיב במהירות אם נשארו ברחם שאריות שליה היכולות להביא לדימום מסכן חיים, וככה התערוכה השקטה והמינורית הזו מייצרת תנודה אחת שהיא כל מה שצריך בשביל לעבור בין חיים למוות.

*

נימה undertone / ערבה אסף ומשי כהן
אוצרות: קמיע סמית
גלריה אלפרד, שביל המרץ 6 תל אביב
נעילה: 8.3.25

מוסך דעת / מיכל הלפמן
גלריה זומר, התנופה 6 תל אביב
נעילה: 29.3.25