״תעלת עזה״, יצירתו הבדיונית של תמיר צדוק מלפני 13 שנים, נראית בינתיים כתרחיש מציאותי יותר מסרטון החלום ״טראמפ גאזה״ שנשיא ארה״ב העלה היום ברשת Truth שבבעלותו. מצד שני, שניהם לגמרי מטורללים, וזה הופך את היצירה של טראמפ לאמנות טובה לא פחות.
(אם לא רואים וידאו, לחצו כאן)
כמה הבדלים מעניינים:
היצירה של צדוק כמובן בדיונית, וצינית. כבר במבט מהיר ברור שמטרתו להציף בעיות באופן מתוחכם. מה ששם את היצירה של טראמפ בקוטב ההופכי: היא כביכול נבואית, אבל מטרתה להסתיר בעיות בתכנית באמצעות שיווק (גם הוא ציני).
ביצירה של צדוק אביו משחק את א. מלמד, השר הריאליסטי כל כך שהופקד על הפיכת עזה לאי. לעומת הסרטון עצמו שמאוד מודע לעצמו, מלמד נראה מעט לא מודע, שלא לומר לא חכם. אצל טראמפ מופיעים ביבי שיושב איתו על כיסא חוף, הוא עצמו, למשל רוקד עם רקדנית חצי לבושה, ומאסק אוכל (פעמיים!) מה שנראה כמו חומוס עם לחמניית המבורגר ומפזר דולרים לילדים הרעבים. הדמויות הללו משדרות הרבה יותר מציאות כי טראמפ הוא מי שהעלה את הסרטון, והן אכן דמויות פוליטיות וכלכליות שיכולות לעשות שינוי כזה. אבל מצד שני, הריאליזם של השר מלמד חושף משהו שחשוב לא לשכוח: את הפקידים, הפוליטיקאים והעשירים האמיתיים שלא מופיעים בסרטוני שיווק, וצדוק הצליח להציג כל כך יפה – קצת… לא חכמים.
הסרטון של צדוק עשוי כסרטון חינוכי, במרכז מבקרים, ולפעמים ערוך באופן מרושל בכוונה. ההפסקות הארוכות מדי ונגינת הפסנתר הקיטשית מבנק צלילים מבדרות מאוד. הוא אורך 9 דקות תמימות (יחסית). אצל טראמפ הסרטון כבר נמשך 32 שניות בלבד, והוא ערוך כסרטון פרסומת עמוס AI ומוסיקת פופ-ראפ קופצנית ושיווקית. שניהם מתחזים לסרטון שנוצר אחרי שזה קרה, אבל אחד כביכול חינוכי והשני כביכול שיווקי. אחד פונה לבאי מרכז המבקרים שרוצים ללמוד על התהליך, והשני לצרכנים שרוצים לנצל את התשתית החדשה. אצל צדוק יש בעצם מתחת לפני הקרקע שיח עמוק על נרטיבים ואינדוקטרינציה, אבל אצל טראמפ הוא לגמרי על הקרקע – קולוניאליזם ישיר ובוטה עם פרסומת.
ובעיקר: האוטופיה של צדוק מדברת למשל על אי ירוק, התפלת מים וערכים ליברלים כלל אנושיים. אמנם ברורה בו השאלה מה קרה לאוכלוסייה המקומית הקודמת, אבל ישנה גם שאלה לא פשוטה: האם אין פה פתרון כלשהו לבעיה גיאו-פוליטית. בתחכום, צדוק דוחף את השאלה לשני צדי הפוליטיקה ומערער אותם. האוטופיה של טראמפ מדברת על בידור שכולל נשים רוקדות בלבוש חלקי, הימורים, כאמור חומוס-המבורגר, הרבה זהב ובעיקר – הרבה הרבה מדי, בטח ביחס לאורך הסרטון, פסלים מוזהבים של טראמפ עצמו. רוצה לומר – יש פה שליט יחיד בדרגת דיקטטור, מושיע, אל. אנחנו כבר יודעים שבתכנית טראמפ העזתים אמורים להיות מוגלים לסומליה או משהו, אבל חשוב לו להבהיר שהתכנית לא מיועדת לענות על שאלות כלל אנושיות, למרות שהיא אוטופית, אלא על צרכים כלכליים ואינטרס אישי.
אחד הדברים שאני מבין מההשוואה, הוא שכאמנות, היצירה של טראמפ לא פחות מתוחכמת ומלאת מסרים (שהוא התכוון אליהם? התכוון לשדר אותם??) מזו של צדוק. יש לה המון דרגות עומק ומקום לקריאה ופרשנות אסתטית. כך או אחרת אני בכלל עדיין ממליץ על הסדרה סינדרום עזה שזמינה חופשי באתר של כאן 11, ועוסקת בהיסטוריה של איך הגענו לפה דרך כל מיני חזונות שקרסו.
בית המשפט הפדרלי העליון בגרמניה פסק כי סנדלי בירקנשטוק אינם יצירת אמנות מוגנת בזכויות יוצרים, וזאת בעקבות תביעה שהגישה החברה נגד שלושה מתחרים שמכרו סנדלים דומים. החברה, שמסורת ייצור הנעליים שלה מתוארכת ל-1774, טענה כי הסנדלים שלה הם "יצירות אמנות שימושית" המוגנות בזכויות יוצרים ודרשה צו מניעה נגד יצרני החיקויים. לאחר שתי ערכאות נמוכות יותר שהגיעו למסקנות שונות, קבע בית המשפט העליון כי הסנדלים אינם עומדים ברף האמנותי הנדרש להגנת זכויות יוצרים, שכן העיצוב שלהם נקבע בעיקר על ידי דרישות טכניות ומגבלות אחרות. 
מיה דבש כיהנה בתפקיד אוצרת מוזיאון העיצוב ומוזיאון הקומיקס מזה כעשור, הודיעה כי בכוונתה לפנות לדרך חדשה במסדרונות האקדמיה ולעשות לביתה.
במהלך שנותיה כאוצרת קידמה רבות את המוזיאונים, והייתה האוצרת הראשית לתערוכות מובילות וחדשניות בישראל, אשר הציגו לקהל הישראלי הרחב את עולם העיצוב ועולם הקומיקס בקשת רחבה של נושאים מרתקים. בהמשך לכך, יצא מכרז פומבי לאיוש המשרות
